"חדר" המאה שבעים ושישה בהיכל היום-יום.
יום שבת י"ז אייר, ל"ב לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פרשת בהר, שביעי עם פירוש רש"י לשבת.
תהילים, י"ז בחודש, אומרים פרק פ"ג עד וכולל פרק פ"ז.
תניא, ביום הזה מתחילים פרק מ"ט, מתחילת הפרק מהמילה "והנה", עד עמוד 138 במילים "אהבת ה'".
בתחילת הפתגם מובא קודם כל מנהג הקשור לאותו יום, מנהג כללי, ולאחר מכן הפתגם. הדבר הראשון הקשור לאותו יום — "אין אומרים צדקתך". מהי הכוונה? מאחר שאנו נמצאים בי"ז אייר, ל"ב לעומר, שהוא ערב ל"ג בעומר, וכידוע — כפי שכותב אדמו"ר הזקן בסידור — בערב ל"ג בעומר אין אומרים תחנון. לפיכך בשבת זו, י"ז אייר, שהיא ערב ל"ג בעומר, אין אומרים במנחה "צדקתך", שהוא הקטע הנאמר רק ביום שאומרים בו תחנון. אם כן, בערב ל"ג בעומר אין אומרים "צדקתך".
לאחר מכן יש כאן התייחסות מעניינת לנושא אמירת קריאת שמע. כידוע, כתוב בשולחן ערוך שבקריאת שמע שליח הציבור אומר בקול רם, בסיום קריאת שמע, את שלוש המילים האחרונות: "ה' א-לוקיכם אמת". ואילו אדם המתפלל ביחידות, בלא ציבור, אומר לעצמו את שלוש המילים האחרונות "אני ה' א-לוקיכם" פעמיים: "אני ה' א-לוקיכם", ואז שוב "אני ה' א-לוקיכם אמת".
מהי הסיבה לכך? כתוב בשולחן ערוך שצריך להשלים רמ"ח מילים בקריאת שמע, שכן בפועל יש בקריאת שמע שלוש מילים פחות; ועלינו להשלים שיהיו רמ"ח מילים, כנגד רמ"ח האיברים. כדי להשלים את הרמ"ח יש להוסיף שלוש מילים אלו. לכן, כאשר שליח הציבור אומר בקול רם "ה' א-לוקיכם אמת", הוא מוציא בכך את כל הציבור ידי חובה ומשלים להם את שלוש המילים; ואילו המתפלל ביחידות חוזר לעצמו על שלוש המילים האחרונות "אני ה' א-לוקיכם", ובכך משלים לעצמו את הרמ"ח מילים.
בקטע זה מתייחס הרבי, כלשונו, ל"קריאת שמע שיש אומרים בבוקר קודם התפלה כדי לצאת חובת קריאת שמע בזמנה". דהיינו, ישנם מקרים — וכידוע יש סוף זמן קריאת שמע — שהתפילה מתחילה בשעה מאוחרת יותר, וכשמגיעים לקריאת שמע כבר עבר זמנה. מה עושים במקרה כזה? יש אומרים את שלוש פרשיות קריאת שמע לפני התפילה בבוקר.
וכשאומרים את שלוש הפרשיות של קריאת שמע בבוקר לפני התפילה, כותב הרבי, "גם כן כופלים ג' התיבות ומסיימים בתיבת אמת". כלומר, מאחר שקריאת שמע זו נאמרת כדי לצאת ידי חובת מצוות קריאת שמע, חל גם עליה אותו עניין של השלמת הרמ"ח מילים; ולכן גם כאן כופלים את שלוש התיבות, וגם אומרים את המילה "אמת" כשאומרים קריאת שמע לפני התפילה.
מהו החידוש בדבר? בעיקרון המילה "אמת" היא פתיחה להמשך התפילה: "אמת ויציב ונכון" וכו'. אך כשאומרים קריאת שמע לפני התפילה, בלא קשר לברכות קריאת שמע, היינו חושבים לכאורה שנסיים כפי שמסיימים בתורה — שהרי בתורה מסתיים הפסוק ב"אני ה' א-לוקיכם", והמילה "אמת" אינה כתובה בתורה. החידוש הוא שאף על פי כן מסיימים בתיבת "אמת", אף שהמילה "אמת" היא בעצם פתיחת התפילה.
וכן יש כאן המשך: "בקריאת שמע דתפילין דרבינו תם ושימושא רבה אין כופלים". כידוע, יש הנוהגים להניח ארבעה זוגות תפילין, ויש סדר שלם מה אומרים עם כל אחד מהם. כשמניחים תפילין דרבנו תם אומרים גם כן קריאת שמע, וכן כשמניחים תפילין דשימושא רבה. אלא שבקריאת שמע של הנחת תפילין דרבנו תם ושימושא רבה אין כופלים, שכן אין זו אמירת קריאת שמע לשם השלמת מצוות קריאת שמע; ולכן אין צריך לכפול שם את שלוש המילים, אך את המילה "אמת" אומרים גם שם.
יש כאן דבר מעניין הצריך עיון: מדוע אין הרבי מציין גם את קריאת שמע של זוג התפילין הרביעי, של רבי דוד, שגם עמו אומרים קריאת שמע? צריך לעיין מדוע לא ציין זאת הרבי. על כל פנים, אלו ההנהגות.
כעת לפתגם היומי. נקדים: מקורו של הפתגם היומי במכתב שכתב הרבי הריי"צ בחודש אדר ראשון של שנת תרצ"ה. במכתב פונה הרבי הריי"צ לחסיד שהתלונן לפניו כי הוא נמצא במקום שאין לו עם מי ללמוד — מקום "יבש", שאין לו עם מי להיות. משיב לו הרבי הריי"צ שלאמיתו של דבר אין זה נכון.
ומביא לו דוגמה: אם יבוא אדם ויתלונן "אין לי באר מים בחצר", והנה אם יתחיל לחפור — ייתכן שבמטר הראשון לא ימצא כלום, אך ככל שיחפור לעומק ימצא מים רבים, ולפעמים אף מעיין מים. והנמשל: אין דבר כזה "אין לי עם מי ללמוד"; צריך פשוט לחפור, וכשתחפור — תמצא.
בהמשך המכתב מספר לו הרבי הריי"צ, שפעם ישבו תלמידי הבעל שם טוב בבית המדרש לאחר שסיים הבעל שם טוב לומר להם מאמר עמוק מאוד. מרוב התפעלותם מעומק המאמר, דיברו ביניהם — אחד התלמידים — שדרכו של הבעל שם טוב מיועדת לאנשים בעלי דרגות גבוהות. עודם מדברים, והבעל שם טוב מגיע, מתיישב ביניהם ואומר להם: "אני אוהב את היהודי הפשוט; היהודי הפשוט הוא האוצר הגדול ביותר".
ואז ממשיך הפתגם המובא כאן לפנינו, ונקרא את הלשון בפנים. הרבי מצטט את הפתגם בשם הצמח צדק: "ל"ג בעומר שנת תר"ד לערך, סיפר הצמח צדק תורת הבעש"ט" — הצמח צדק, הרבי השלישי, סיפר את האמרה שאמר הבעל שם טוב באותה הזדמנות שציינו.
מה אמר הבעל שם טוב? הדברים כתובים ביידיש, ובתרגום: על הפסוק "כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות" — שהקדוש-ברוך-הוא אומר על עם ישראל שהם בשבילו "ארץ חפץ", ובפשטות: "אני חפץ בכם, אוהב אתכם, ואתם יקרים לי", ו"ארץ" הוא כדימוי ומשל.
אומר הבעל שם טוב: כשם שהחכמים הגדולים ביותר לעולם לא יצליחו לחקור ולעמוד על האוצרות הטבעיים העצומים שהטביע הקדוש-ברוך-הוא בארץ — אוצרות אדירים שהחכמים הגדולים ביותר לא יגיעו לחקרם עד הסוף, שהרי הכול נברא מן העפר, כלומר העפר מכיל את הכול —
כך, אומר הבעל שם טוב, זה מה שהפסוק בא לומר לנו: כשם שאין החכמים הגדולים יכולים למצות את האוצרות הגדולים שבעפר, כך אין איש יכול לגעת ולחקור את האוצרות האדירים הטמונים בנשמתו של יהודי. וזה עניין "ארץ חפץ": היהודים הם "ארץ חפץ" של הקדוש-ברוך-הוא, ובכל יהודי טמונים אוצרות אדירים.
ולסיום מסיים הבעל שם טוב: זו תאוותי — לפעול אצל יהודים שיתנו את יבולם, שכן הם "ארץ חפץ". תאוותי לפעול אצל יהודים שיתנו את היבול שיכולה לתת "ארץ חפץ" של הקדוש-ברוך-הוא; לכל אחד יש יכולת לתת, ואני רוצה לפעול שאכן יתנו.
מעניין לסיום נקודה אחת: הרבי דיבר פעם בשיחה, בחודש סיון תשמ"ו, שבחינוך ילדים צריך להעביר להם מסרים דרך המשחקים. הרבי נתן דוגמה, שאפשר לשחק עם ילדים משחק של חיפוש אוצר, ובכך להובילם: אתם מחפשים עתה אוצר — ובעצם אצל כל יהודי יש אוצר; חפשו ותמצאו את האוצר הטמון בלבו של כל אחד. דרך המשחק מעבירים לילדים את המסר שיש אוצר טמון אצל כל אחד ואחד.
ובהקשר לניסיוננו לראות את הקשר הפתגם לפי סדר הרמב"ם: בימים האחרונים התחלנו את ספר קרבנות ברמב"ם, וראינו את הקשר להלכות קרבן פסח, להלכות חגיגה ולהלכות בכורות. היום נראה את הקשר להלכות שגגות.
הלכות שגגות עניינן בפסוק שבתחילת ספר ויקרא, שבו מדברת התורה על אדם החוטא בשגגה: "נפש כי תחטא בשגגה". וידוע מה שאומר על כך הזוהר, המובא בהרבה מאמרי חסידות, שהזוהר מוסיף מילה אחת: "נפש כי תחטא בשגגה — תווהא", ו"תווהא" פירושו פלא: כיצד ייתכן שנפש יהודי תחטא אפילו בשוגג? נפש יהודי היא אוצר טוב כל כך של הקדוש-ברוך-הוא, וכיצד ייתכן שיפול בחטא, שיצטרך להביא עליו קרבן לתיקונו?
וזה בעצם תוכן הפתגם — שכל יהודי הוא אוצר גדול. אפילו יהודי פשוט השייך לחטאים הוא בעצם אוצר גדול, והקדוש-ברוך-הוא מייקר כל אחד ואחד. וזוהי הנקודה: ה"ארץ חפץ" של הקדוש-ברוך-הוא.