"חדר" המאה שבעים וארבעה בהיכל היום-יום.
יום חמישי ט"ו אייר, ל' לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, בהר, חמישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ט"ו בחודש, שני פרקים — פרק ע"ז ופרק ע"ח.
תניא, פרק מ"ח, בחלקו האחרון של הספר אך עדיין לא בסופו. השיעור היומי מתחיל בעמוד ס"ח במילים "הבל הבלים", ומסתיים בעמוד 136 במילה "בלבד".
כאן אמרה קצרה, שאמר הרבי הריי"צ בפורים תרצ"ח. וזו לשונה (המקור ביידיש, ובתרגום): "בימי רבנו הזקן היה שגור בפי החסידים הפתגם" — היה פתגם שהיה שגור בלשונם של החסידים בזמן אדמו"ר הזקן. ומה היו אומרים? "חתיכת הלחם שיש לי - היא שלך כשלי", והיו מקדימים "דיינער ווי מיינער" [שלך לפני שלי] — כלומר, היו מקדימים את המילה "שלך" עוד לפני המילה "שלי": קודם כל היא שלך, ולאחר מכן היא שלי. זו האמרה שאמר הרבי הריי"צ אז בפורים תרצ"ח.
בהזדמנות מאוחרת יותר, כעבור כשנה, הזכיר שוב את העניין והוסיף כמה פרטים. הוא סיפר שבמוצאי שבת האחרון שלפני הסתלקותו של אדמו"ר הזקן אמר אדמו"ר הזקן משפט כזה: מי שיאחז בידית שלי, ב"קליאמקע" שלי, אני אחזיק לו טובה גם בעלמא דין וגם בעלמא דאתי — גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.
ומהו פשט המשפט? אומר הרבי, שלרבי [הריי"צ] זצוקללה"ה היו כמה וכמה פירושים בהבנת כוונת הסבא. אחד הפירושים: מהי הכוונה "מי שיאחז בידית שלי"? כיוון שאדמו"ר הזקן מסר את נפשו לחקוק אצל החסידים את אהבת ישראל, ממילא מי שיתעסק בעניין אהבת ישראל כרצון אדמו"ר הזקן, נחשב שהוא אוחז בידית של אדמו"ר הזקן, ואדמו"ר הזקן מבטיח לו שיחזיק לו טובה בזה ובבא.
ובהמשך הלשון, בהקשר לזה, מובא שהלשון שהיתה מורגלת בפי החסידים היתה שונה מעט, אך אולי במובן מסוים עמוקה יותר: החסידים היו אומרים שבחתיכת הלחם שנתן לי הקדוש-ברוך-הוא מונח כבר בתוכה גם חלקך שלך. כלומר, היה פשוט אצלם, כלשונו שם, שכל ההשפעה שהקדוש-ברוך-הוא נותן לי אינה בשבילי בלבד, אלא הוא נותן דרכי, ובעצם נותן אותה לך.
ויש שם סיפור שלם על חסיד מסוים, בקי גדול בש"ס, ברש"י ובתוספות בעל-פה, שהיה לומד כל היום. כשהיתה לו הצלחה כספית בעסק, ראה בכך אות שכנראה כבר מחכה בביתו קופת צדקה של הרבי, או שהגיע מכתב מהרבי שעליו לתת משהו; שמה שהרוויח אינו אלא משום שהרבי זקוק לכסף לתיתו למישהו. כלומר, היה פשוט אצלם שכאשר יש לך — אין זה מלכתחילה בשבילך, אלא אתה זוכה להיות הצינור המעביר את השפע הלאה.
הרבי חזר על כך באחת השיחות והוסיף: לכן היה צריך להחדיר כהרגל, שהנותן צדקה צריך לתתה בנדיבות ובסבר פנים יפות, שכן מלכתחילה הכסף שייך לזולת. אין זה שאתה עושה לו טובה וצריך להרגיש קושי במה שנתת לו; מלכתחילה נתן לך הקדוש-ברוך-הוא כדי שתיתן לו, וזכותך היא להעביר לו את הדבר. זהו שנקרא לאחוז בידית של אדמו"ר הזקן, וזו ההבטחה שהוא נותן לכל אחד ואחד.
נמשיך בהקשר לרמז ברמב"ם. התחלנו אתמול בפתגם של ספר קורבנות ברמב"ם, וראינו את הקשר להלכות קרבן פסח (אתמול, בי"א באייר, פסח שני). היום ממשיכים להלכות הבאות בספר קורבנות — הלכות חגיגה. בהלכות חגיגה, בפרק השני, יש הלכה שאומרת: כשאדם זובח קורבן חגיגתו, לא יהיה אוכל הוא ובנו ואשתו בלבד, אלא חייב לשמח את העניים והאומללים ולתת להם. ומובא שם ביטוי חריף כלפי מי שאינו נותן להם.
כלומר, נקודת ההלכה היא אותו רעיון: כאשר ברוך ה' יש לך רווחה, אל תחשוב רק על משפחתך, אלא חובה עליך לשתף אחרים — שכן מלכתחילה, כפתגם, חלקו של האחר קודם אף למה שיש לך.