"חדר" המאה שבעים ואחד בהיכל היום-יום.
יום שני י"ב אייר, כ"ז לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פרשת בהר, שני, עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ב בחודש, אומרים פרק ס"ו עד וכולל פרק ס"ח.
תניא, ביום הזה ממשיכים את פרק מ"ח. השיעור היומי בעמוד 134, מהמילים "והנה פרטיות", ומסתיים במילה "חשיבי".
הפתגם היומי הוא המשך לפתגם של היום הקודם, י"א אייר. יש לנו כאן עוד רשימה קצרה של דקדוקים ותיקונים של מילים מסוימות בתפילה. הפתגם הקודם עסק בעיקר בקטעים שבתחילת התפילה, עד לפני שמונה-עשרה; והקטעים של היום עוסקים בקטע שלאחר שמונה-עשרה — בתחנון, ב"ובא לציון", ובקטע אחד מתפילת ערבית.
נעיין בציטוט הראשון. בקטע הנאמר בכל יום שאומרים בו תחנון, לאחר "אשמנו בגדנו", יש את הקטע המתחיל "וא-ל ארך אפים אתה", ובו — עד שמזכירים את המילים "ממדות הרחמים" — מסתיימים כל הקטעים באותו אופן, כמין חרוז: "ברחמים נקראת ודרך תשובה הורית", "כי עתה הובא לרחמים", "תתחנן בתפילה מקדם", "כי הודתה לענו מקדם" — כולם קטעי חרוז.
בחרוז זה, כשמגיעים למשפט המסיים, כתוב "תאזין שועתנו ותקשיב מנו מאמר, כי יום ויקרא בשם ה' ושם נאמר". לכאורה, מצד החרוז, היה צריך שניקוד סיומת המילה "מאמר" וניקוד סיומת המילה "נאמר" יהיו זהים — או בשתיהן פתח או בשתיהן קמץ. בעברית לא שומעים את ההבדל, אך בהברה אשכנזית השאלה היא אם אומרים "מאמור" או "מאמר", וכך לא יסתיימו באותו אופן.
ובכל זאת אומר כאן הרבי: "מנו מאמר, מ"ם שלישית קמוצה", דהיינו שאומרים "מנו מאמור" עם קמץ; והסיום, "כי יום ויקרא בשם ה' ושם נאמר", שם המ"ם פתוחה. אף שאין הדבר יוצא חרוז, כך צריכה להיות האמירה בקטע זה בתפילה.
התיקון הבא הוא בסיום התחנון. לפני הקדיש אנו אומרים פסוק שמקורו בתהילים פרק ק"ג פסוק י"ד: "כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו". השאלה היא כיצד לנקד את המילה "זכור" — "זָכוּר" או "זָכוֹר"? בסידור תורה אור היה מנוקד בחולם, "זָכוֹר".
גם בספר "שער הכולל" מצדיק הניקוד שצריך להיות בחולם. אך בכל זאת מכריע כאן הרבי שצריך להיות "זָכוּר" כמו בדיוק בתהילים. וזו לשון הפתגם: "זכור - במלאפום - כי עפר אנחנו". "מלאפום" הוא כמו שורוק — הכ"ף מנוקדת בשורוק ולא בחולם.
הקטע הבא מתייחס לקטע התפילה "ובא לציון". באותו קטע אנו אומרים פסוק מספר יחזקאל, פרק ג' פסוק י"ב: "ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול ברוך כבוד ה' ממקומו". לאחר מכן אנו אומרים בתפילה את תרגום יונתן בן עוזיאל על הקטע.
מהו תרגום המילה הראשונה, "ותשאני"? הלשון הידועה לנו בתפילה היא "ונטלתני" — שהוא תרגומה של "ותשאני". אולם במילה זו ישנם כמה וכמה אופנים ונוסחאות בניקוד: יש את הנוסח המצוי אצלנו בסידור, "ונטלתני"; ויש אופנים אחרים, למשל היעב"ץ כותב "ונטלתני" עם קמץ. וכאן מכריע הרבי, וזו לשונו: "ונטלתני, טי"ת פתוחה, למ"ד בשו"א ותי"ו דגושה פתוחה" — כפי שמודפס כבר אצלנו בסידור, "ונטלתני"; כך צריכה להיות הגרסה בניקוד המילה בתרגום יונתן בן עוזיאל.
הקטע האחרון הוא מה שמופיע בתפילת ערבית, בסיום הברכה השנייה שלפני קריאת שמע. בסידורים כתובה הלשון "ואהבתך לא תסור", ואחר כך בסוגריים נוסח אחר: "אל תסיר ממנו". כלומר מופיעים שניהם — אחד בסוגריים כנוסח אחר, והנוסח שבלא הסוגריים הוא "לא תסור".
יש על כך התייחסות בספר "שער הכולל", האומר שהביטוי "אל תסיר" אינו מופיע בתנ"ך אף פעם, ואילו הביטוי "לא תסור" מופיע כמה וכמה פעמים בתנ"ך — ומביא את רשימת כל המקומות שבהם הוא כתוב. הוא אומר שעדיף לבחור בנוסח המופיע בתנ"ך על פני נוסח שאינו מופיע בו, ולכן מחזק שאכן צריך לומר "לא תסור". ובדרך זו כותב זאת גם הרבי בסיום הפתגם: "ואהבתך לא תסור - ולא אל תסיר", דהיינו שנאמר "לא תסור" כמו הנוסח המופיע בלא הסוגריים בסידור.