"חדר" המאה שישים ותשעה בהיכל היום-יום.
שבת י"ד לעומר ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, מסיימים את פרשת אמור — אמור, שביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, בי' בחודש אומרים מפרק נ"ה עד פרק נ"ט כולל.
תניא, מתחילים ביום הזה ללמוד את פרק מ"ז, מתחילת הפרק במילה "והנה". השיעור מסתיים במילים "כמו שנתבאר לעיל".
בפתגם היומי יש לנו קודם כל התייחסות להנהגה מסוימת, ולאחר מכן הפתגם. תחילה, בעניין ההנהגה, כותב הרבי: "נהגינן להטביל פרוסת המוציא ג' פעמים במלח, ולא לזרוק המלח על הפרוסה" — כלומר, לאחר שבוצעים על המוציא, יש לטבול את הפרוסה במלח שלוש פעמים, ולא לפזר מלח על הלחם אלא לטבול את הלחם במלח.
המקור הוא, כפי שכותב הרבי ביומנו על עצמו, שישב פעם בסעודה יחד עם הרבי הריי"צ. הרבי כותב על עצמו: "זרקתי המלח על הלחם, והעירני שאטבול הלחם במלח". בהזדמנות אחרת מאריך הרבי בזה ואומר, שעל פי קבלה כותב האר"י הקדוש שצריך לטבול את הפרוסה במלח שלוש פעמים, ואדמו"ר הזקן מביא זאת בשולחן ערוך; מצד שני, יש מאמר של אדמו"ר הזקן שבו כותב שהכוונה היא בעיקר שיהיה טעם של מלח בפת, ולאו דווקא הטבילה אלא הטעם.
במנהג זה יש כמה וכמה דרגות: בחינה אחת — שיהיה מלח על השולחן, בלי קשר לשאלה אם טבלתי בו כלל; נקודה שנייה — שיהיה טעם המלח בלחם; נקודה שלישית — שיש לטבול את הלחם במלח; ודגש נוסף — שהדבר ייעשה שלוש פעמים. למשל, בקורבנות בבית המקדש היה כתוב שעל כל קורבן צריך שיהיה מלח, "על כל קרבנך תקריב מלח", ושם הסדר הוא ששמים את המלח על הקורבן, ולא שטובלים את הקורבן במלח. על כל פנים, זו ההתייחסות להנהגה.
ובאשר לפתגם עצמו — כל אחד מרבותינו נשיאינו אמר את הפתגם באותו תאריך, ביום השני של חג השבועות, בהפרשי שנים. נראה את סדר הדברים. ביום ב' של חג השבועות תרכ"א, בסעודה, סיפר הצמח צדק — כשישב עם החסידים בחג השבועות — דבר שאירע לפני כן אצל סבו, אדמו"ר הזקן.
מה סיפר? שביום ב' של חג השבועות תקנ"ה, בסעודה — ויש לשים לב שבאותה שנה, תקנ"ה, היה הצמח צדק ילד בן שש — כשהיה ילד בן שש אצל סבו, אדמו"ר הזקן, באותו תאריך של יום ב' דחג השבועות, "אמר אדוני אבי זקני מורי ורבי" — הצמח צדק מתייחס לסבו, אדמו"ר הזקן.
ומה סיפר אדמו"ר הזקן אז, שישים ושש שנה קודם לכן? הוא סיפר על דבר שאירע עוד קודם, עשרים ושבע שנה לפני כן: שביום ב' דחג השבועות תקכ"ח, בסעודה, "אמר כ"ק מורי ורבי" — המגיד ממעזריטש. נמצא שהצמח צדק חוזר בשם אדמו"ר הזקן בשם המגיד.
מה הנקודה? אנו נמצאים בימי ספירת העומר, וחג השבועות הוא סיום ספירת העומר, וההתייחסות באמרה זו היא לעבודה המיוחדת של ספירת העומר. וכך אמר המגיד ממעזריטש על הפסוק "וספרתם לכם": מהו הרמז הפנימי שבמשפט זה? תחילה הוא מתייחס למילה "וספרתם", ולאחר מכן לחיבור שבין "וספרתם" למילה "לכם".
מהו "וספרתם"? אמר המגיד: "וספרתם - מלשון ספירות ובהירות". המילה "וספרתם" מרמזת על משהו בהיר, ספיר, כמו יהלום — אבן נקייה ומאירה לגמרי. ומהו אם כן "וספרתם לכם"? אמר המגיד: צריכים לעשות שיהיה ה"לכם" בהיר; כל אחד צריך לפעול שה"לכם" — הפנימיות שלך, המהות שלך — תהיה בהירה ומאירה. זהו פירוש "וספרתם לכם". כך אמר המגיד ממעזריטש, וכך סיפר אדמו"ר הזקן, ואת זה סיפר לנו הצמח צדק.
עתה יש תוספת, שבה מספר הצמח צדק מה אירע אצל סבו, אדמו"ר הזקן: "ויישען כ"ק אדוני אבי זקני מורי ורבי על זרועות קדשו". הצמח צדק מספר שסבו, אדמו"ר הזקן, לאחר שאמר את המילים "וספרתם לכם", נשען על זרועותיו "וישורר ניגון הד' בבות בדביקות גדולה" — ניגן את הניגון המפורסם, ניגונו של אדמו"ר הזקן.
לאחר מכן "יגביה את ראשו הקדוש ויאמר בניגון של שאלה". אדמו"ר הזקן הגביה את ראשו ואמר בניגון של שאלה. פעמים רבות מובא שאדמו"ר הזקן היה מדבר בצורה של ניגון מסוים — גם כשדיבר עם אנשים ביחידות היה זה בניגון מסוים. אף כאן, לאחר שנשען על זרועות קדשו וניגן את ארבע הבבות, שאל בניגון: "ובמה מספרים את הלכם?" — יש לנו הוראה שצריך שה"לכם" יהיה בהיר; כיצד עושים זאת? מה נדרש מהיהודי, מהחסיד, כדי שה"לכם" שלו יהיה ספיר ובהיר?
"ותוך כדי דיבור אמר בניגון של תשובה" — הוא שאל, ומיד, בלא המתנה, ענה בניגון. ומה הסביר? שהתשובה נמצאת בפסוק עצמו: "וספרתם לכם שבע שבתות תמימות תהיינה". המילים "שבע שבתות תמימות" הן התשובה על השאלה כיצד פועלים "שיהיו וספרתם לכם". וביאר מהו "שבע שבתות תמימות": בירור שבע המידות — שבע שבתות הן כנגד שבע המידות שבנפש.
ואת שבע המידות צריך קודם כל לברר, ובבירורן ישנם שני שלבים. השלב הראשון — שכל מידה ומידה תהיה כלולה משבע, כפי שאנו רואים בספירת העומר, שבכל אחד מהשבועות כל יום כלול מהימים הבאים. וכפי שמבואר במאמרים, מה ההבדל בין ילד קטן לאדם שיש לו מוחין? ילד קטן, או אדם חסר מוחין, אינו יכול לשאת מידה הפוכה; אם הוא בטבעו בתנועה של גבורות, אינו יכול לשאת מידת חסד ולהגיב בתגובה של חסד, וכן להיפך — מאחר שהוא כולו מידות בלא מוחין, מידותיו תקיפות מאוד ואינן מוכנות לקבל מיזוג של המידה ההפוכה.
אך אדם שיש לו יותר הארת המוחין לוקח את הדברים בקור-רוח, ואז יש לו יכולת למזג את מידותיו עם מידות הפוכות. זו התנועה הראשונה — שכל מידה ומידה תהיה כלולה משבע: כשאדם בתנועה של חסד, יוכל לשאת גם את המידה ההפוכה, גם את הגבורה, גם את התפארת וגם את הנצח, שיהיה בו שילוב. זו עבודה בפני עצמה, הנקראת להעיר את המוחין בנפש כדי שיוכל לשאת את זולתו. זהו שלב א'.
ויש כאן שלב נוסף: "ושבע המידות עצמן יהיו שבע שבתות". במיזוג המידה הנוספת עדיין לא הגעת לתכלית; הגעת להתקדמות שבה מאירים המוחין ואתה מסוגל לשאת את ההפכי, אך עתה עליך לפעול שהמידות עצמן יהיו "שבתות", שבתיות. מהו "שבתות"? ששבת אינה צריכה בירור. ידוע שעל פי ההלכה אחת מהמלאכות האסורות בשבת היא "בורר", ומבואר בחסידות מדוע — משום שאין צורך לברור: בשבת העולם מתוקן ומתרומם לדרגה גבוהה יותר, ויש הפרדה בין הקליפה לקדושה, ולכן אין צורך לברור.
אם כן, לאחר שלב א', שבו העיר האדם בהן את המוחין ומוכן לשאת גם את ההפכי, עליו לפעול שהמידות עצמן יהיו מבוררות, מתוקנות ומסודרות — שלא יהיה לו "בלגן" של קליפות, יצרים ועניינים לא טובים בתוך מידותיו. המידות צריכות להיות תמימות באופן של שבת. זהו המענה כיצד פועלים "שיהיו וספרתם לכם" — על ידי "שבע שבתות תמימות", הכולל שני עניינים, כפי שפירטנו.