"חדר" המאה שישים ושמונה בהיכל היום-יום.
יום שישי ט' אייר, כ"ד לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, אמור, שישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ט' בחודש, מפרק מ"ט עד וכולל פרק נ"ד.
תניא, ביום הזה מסיימים את פרק מ"ו, מתחילים מהמילים "וזהו שאמר אסף", שבדף ס"ו, עד סיום הפרק במילה "האצילות".
הפתגם היומי מופיע בריבוי מקומות והוא פתגם מפורסם מאוד, אך הניסוח כפי שהוא מופיע כאן הוא ציטוט ממכתב שכתב הרבי הריי"צ בכ"א אדר שני תרצ"ה. באותו מכתב פותח הרבי הריי"צ ואומר על עצמו שהיום ראה דבר שאפשר ממש ללמוד ממנו דוגמה ועניין בעבודת ה', ואז הוא מביא את פתגם הבעל שם טוב, שכל דבר שיהודי רואה או שומע וכו'. נקרא את הפתגם, ואחר כך נראה דבר נוסף מעניין שהרבי הריי"צ מוסיף במכתבו.
וזו לשון הפתגם: "מורנו הבעש"ט אמר: כל דבר ודבר אשר האדם רואה או שומע". מדוע מדגישים דווקא את שני אלה — חוש הראייה וחוש השמיעה? הרבי מביא שהגמרא אומרת ששני דברים אלה הם מרכזיים וכלליים בחיי האדם: לגבי ראייה נאמר שאדם סומא, שאינו רואה, חשוב כמת; ולגבי שמיעה — בשאר נזקים התשלום הוא על החיסרון של אותו איבר ספציפי, אך על החירש נאמר "חירשו משלם לו דמי כולו". נמצא ששמיעה וראייה הם חושים הקשורים לכל מהות האדם. וגם בפנימיות התורה מובא באחד המאמרים, שהתענוג שבראייה ובשמיעה נעלה בערך מכל שאר התענוגים והחושים שבאדם. לכן שני דברים אלה חשובים מאוד.
נחזור לפתגם. אומר הבעל שם טוב, שכל דבר ודבר שאדם רואה או שומע "הוא הוראת הנהגה בעבודת ה'". כלומר, הקדוש-ברוך-הוא מאליו מראה לו דרך כיצד להתנהג, באמצעות מה שהוא רואה או מה שהוא שומע. "וזהו ענין העבודה" — זו הדרישה שדורשים מיהודי בעבודת ה', "להבין ולהשכיל מכל", דהיינו, מכל דבר ודבר שאדם רואה או שומע עליו להבין ולהשכיל דרך בעבודת ה'; כל דבר צריך להוביל אותו לדרך בעבודת ה'.
באותו מכתב, עוד לפני שהוא מספר מה אירע באותו יום שעורר אותו לכתוב זאת, מספר הרבי הריי"צ שבאחד הטיולים שטייל פעם עם אביו, הרבי הרש"ב, אמר לו תוך כדי הטיול את פתגם הבעל שם טוב, וביקש מאביו שיסביר לו את משמעותו. הרבי הרש"ב התבטא ואמר לו "זה לא א'-ב' פשוט" — שאין זה דבר קל לביצוע; והוסיף "ייתכן שזה א'-ב' די קשה", ושתק שתיקה ארוכה בלא להסביר.
בטיול הבא, כנראה ביום שלאחר מכן, שוב עורר הרבי הרש"ב מיוזמתו את השיחה עם בנו, הרבי הריי"צ, על אותו פתגם שאמר עליו שהוא "א'-ב' קשה", והמשיך ואמר: כשהדבר נוגע, אז אפשר ללמוד את הא'-ב' הזה. דהיינו, כשאדם שם לבו לענייני עבודת ה' ויש לו רצון פנימי, הוא מכוון אל האמת ויודע כיצד ללמוד.
באחת ההערות מביא הרבי שיש לפתגם זה גם מקור בנגלה. מקור אחד הוא מציין בהלכות תענית, שברמב"ם בתחילת הלכות תענית כותב שאסור לאדם להתייחס לדבר המתרחש ולומר "מקרה נקרה", שהדבר אירע במקרה, אלא עליו להבין שכל מה שקורה אינו במקרה — וזהו מקור לפתגם. מקור נוסף מציין הרבי בהלכות ברכות: הרי יש ריבוי ברכות על כל דבר, והרמב"ם כותב שהטעם שתיקנו חכמים כל כך הרבה ברכות הוא "כדי לזכור את הבורא תמיד" — שוב מקור לכך שהקדוש-ברוך-הוא מראה לך דברים ומשמיע לך דברים כל הזמן, כדי שתזכור אותו על ידם.
בהמשך המכתב מביא הרבי הריי"צ סיפור שאירע באותו יום בענייני רפואה — כיצד עשו לו זריקה, וכיצד ניקו את המקום קודם לכן כדי שלא יהיו חיידקים — ומתאר בהרחבה את כל הפעולה שעשו לו, ולומד מכך הוראה כיצד צריך להתנהל בהתוועדות בין חסידים, שגם בה לעתים צריך לתת "דקירה" למישהו, ויש לחטא היטב את המקום קודם לכן. יש שם עריכה שלמה ומעניינת בעניין.
אנו רואים שהרבי במשך השנים תמיד לימד אותנו על קו זה בעבודת ה', ואפשר לראות מגוון נושאים בשיחותיו שבהם לומד הרבי הוראות מכל דבר: ממכוניות, מניקוי יבש, מאופן הפקת הנפט, משעונים, מן האטום ועוד. ריבוי דברים שהרבי נוטל ולומד מהם הוראה בעבודת ה', שכן זו הדרך המיוחדת שהבעל שם טוב מלמד אותנו.