"חדר" המאה שישים ושבעה בהיכל היום-יום.
יום חמישי ח' אייר, כ"ג בעומר ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, אמור, חמישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ח' בחודש, מפרק מ"ד עד פרק מ"ח כולל.
תניא, נמצאים בפרק מ"ו. השיעור היומי בעמוד ס"ו, מתחיל במילים "ולכן אמשיל" ומסתיים במילה "בחייהם".
מקורו של הפתגם היומי בשיחה שאמר הרבי הריי"צ בפסח שנת תרצ"ח. שם אמר שברצונו לשתף באמרה של אביו, הרבי הרש"ב, שאמרה בשם אדמו"ר הזקן: שאדמו"ר הזקן המשיך את אור החב"ד, אור המוחין, לא רק בנגינה אלא גם בריקוד. כלומר, גם כשאדם רוקד ברגליו ועושה כל מיני תנועות, צריך שיהיה מונח בזה ומאיר בזה אור המוחין, אור החב"ד.
מתי אמר זאת הרבי הרש"ב? הדבר היה לאחר שמחת שמיני עצרת, שבה היה הקהל בשמחה גדולה והיו ריקודים גדולים, אלא ששלושה מהם רקדו בתנועות משונות מאוד. בעקבות זאת התייחס הרבי הרש"ב לעניין ואמר, שאף שהריקוד היה בהתלהבות לבבית, לא היה הוא באופן מסודר ולא על פי סדר. שכן אדמו"ר הזקן רצה להמשיך את החב"ד, את אור המוחין, גם בריקוד — שגם הריקוד יהיה עם סדר ולא בפראות בלתי מסודרת. אדמו"ר הזקן מסר את נפשו על החסידות ועל החסידים, ורצה להחדיר בכל פרט מחייהם את פנימיות העניין. וכיצד זוכים לקבל אור זה, שאדמו"ר הזקן מסר עליו את נפשו? כשעושים את מה שהרבי רוצה.
לאחר הקדמה זו בא הפתגם, הבא לדבר על נקודה זו: שחסיד העושה את מה שהרבי רוצה ממנו מתאחד עם הרבי ונעשה שליח שלו, וממילא הוא מבטא את הרבי וכל ענייניו; ולכן כל פרט בחייו מבטא את הנקודה, שכן הוא שליח.
וכך אומר הפתגם (במקור ביידיש, ובתרגום): "השליח מצד עצמו הוא כמו המשלח" — שליח הוא דבר אחד עם המשלח, מאוחד עמו. וזאת על דרך המבואר בכמה מקומות, ואחד מהם המוכר לנו הוא בתניא, באגרת הקודש, אגרת כ"ה. שם, בסיום האגרת, מדבר אדמו"ר הזקן על נקודה זו — שהמלאך נקרא בשם ה' ממש. יש מצבים שהמלאך מדבר, ובפסוק כתוב "וידבר ה'", ובאמת הכוונה למלאך; לפי שהמלאך מאוחד כל כך עם השליחות שהוא מבצע, עד שנקרא ממש בשם ה' — וזאת כשהוא שליח מלמעלה, מלאך.
ומכל שכן נשמות, שהן עוצמתיות הרבה יותר ממלאך. כמבואר שם, שהנשמות מבטאות ומבצעות בפועל את תכלית כוונת העצמות בתחתונים, מה שמלאך אינו יכול לעשות. ולכן הנשמה, בעשותה את המוטל עליה, מבטאת את המשלח בעוצמה גדולה הרבה יותר ממלאך, ובנשמות הדבר במעלה יתירה.
מכאן משליך הרבי לקשר שבין חסיד לרבי — אותו רעיון עצמו: "חסידים הם שלוחים של הרבי, של אדמו"ר הזקן". החסיד הוא שליח של אדמו"ר הזקן, בעל התניא; כלומר, כל חסיד הפועל על פי מה שרצה אדמו"ר הזקן מבטא אותו, שהוא שליחו. ובמה הוא מבטא אותו? "כשאתה עושה כפי שהוא רוצה, הרי אתה מקושר" — אם אתה עושה כמו שהוא רוצה ממך, הרי אתה שליחו ומקושר אליו.
ובמה מתבטא הקשר? בהכול. אם החסיד מקושר לרבי ומבצע את רצונו, באה ההתקשרות לידי ביטוי בכל פרט בחייו, ולא רק בעניינים המרכזיים שהוא עושה — כפי שהשיחה מתייחסת לאלה שרקדו בריקוד ברגליים: גם בריקוד צריך להיות ניכר שאתה שליח ומבטא את המשלח.
הרבי מפרט כאן שלושה דברים, שלכאורה הם דברים טבעיים שאדם עושה ביום-יום, אך הוא עושה אותם מתוך היותו מקושר לרבי, ורואים זאת גם בדברים אלה: "חסיד הולך, חסיד אוכל, חסיד ישן". כלומר, גם כשהוא הולך, גם כשהוא אוכל, ואפילו כשהוא ישן — ניכר עליו שהוא חסיד, ובכל פרט מחייו הדבר ניכר. וזוהי המסירות נפש: אדמו"ר הזקן מסר את עצמו כדי לאפשר לחסיד להיות קשור בכל פרט, עד הפרט האחרון.
בהמשך השיחה מוסיף הרבי: כדי שהחסיד יוכל אכן למלא את הכוונה, זקוק הוא להדרכה — שיהיה לו משפיע ומדריך. ואומר שלא כאלה המחנכים את עצמם, שאומרים [כלשון הביטוי שם] "אני יודע לבד, איני צריך" — שהם מפספסים את הנקודה. אלא אם אתה נצמד למדריך ולמשפיע, אתה יכול לכוון שהדברים יהיו כפי שצריכים להיות.