"חדר" המאה שישים ושישה בהיכל היום-יום.
יום רביעי ז' אייר, כ"ב לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, אמור, רביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ז' בחודש, אומרים מפרק ל"ה עד וכולל פרק מ"ג.
תניא, נמצאים באמצע פרק מ"ו. השיעור היומי מתחיל בעמוד 130 במילה "וכולם", ומסתיים במילים "אין סוף ברוך הוא" שבדף ס"ו.
בפתגם היומי יש התייחסות לשני עניינים הנוהגים אצלנו: האחד נוגע לצורת עטיפת הטלית הגדול, והשני — למנהג ללמוד בספירת העומר את מסכת סוטה. נתחיל מהחלק הראשון.
ידוע שהברכה שתיקנו חז"ל כשאדם מתעטף בבוקר בטלית הגדול היא "אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית". מאחר שקבעו חז"ל שנוסח הברכה הוא "להתעטף בציצית", מעידים בכך שבשעת הברכה צריך אתה להיות עטוף בבגד. מהי עטיפה? יש בהלכה מושג של "כעטיפת הישמעאלים" — כשם שהישמעאלים הולכים במדבריות עטופים, ראשם עטוף לגמרי ברעלה המכסה את כולם. דומה לעטיפת הישמעאלים, להבדיל, צריכה להיות עטיפת הטלית הגדול, כדי לקיים את המצווה וכדי שנוכל לברך "להתעטף בציצית".
עד היכן צריך להוריד את הטלית על הראש כדי שייחשב "כעטיפת הישמעאלים"? בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן, בסימן ח', כתוב כיצד צריך לכסות, ולשונו: לכסות את הראש עם הפנים עד גומות שבלחי שלמטה מפיו — דהיינו מתחת לפה, בסנטר, יש גומה, ועד שם צריך להוריד את הטלית הגדול בשעה שמתעטף ומברך "להתעטף בציצית". כך בשולחן ערוך.
אולם בפסקי הסידור שכתב אדמו"ר הזקן, כפי שמודפס אצלנו בסידור, כתוב במפורש "ואין צריך לכסות ראשו עד פיו" — שאין צריך לכסות את הבגד עד הפה. ועד היכן כן צריך? כעת נקרא את הפתגם היומי ונראה. "בעטיפת טלית גדול אין צריך לכסות ראשו עד פיו" — ציטוט מתוך פסקי הסידור של אדמו"ר הזקן, "כמו שכתוב בהלכות ציצית אשר בסידור". לא כמו שכתוב בשולחן ערוך, אבל עד היכן כן?
בפועל, כפי שמציין הרבי ששמע מפי הרבי הריי"צ, "נוהגים לכסות בחלקו העליון של הטלית גדול גם העינים". אמנם אין צריך לכסות עד הפה, אך עד העיניים — וגם את העיניים — צריך לכסות בטלית הגדול; גם העיניים צריכות להיות מכוסות.
יש מכתב מעניין, שבו שאל מישהו את הרבי: אם אנו מציינים שהישמעאלים עטופים עד העיניים, הרי במציאות, אילו היה הישמעאלי עטוף עד עיניו, כיצד היה הולך? והרי הם הולכים; ואם כן, כנראה שאינם עטופים עד העיניים — ומדוע אפוא צריך לעטוף עד העיניים? משיב לו הרבי במכתבו, שאכן יש כמה מדינות של ישמעאלים שבהן אפשר לראות שכדי להגן על העיניים מן החולות שם, הם אכן שמים את העטיפה עד מעל העיניים. אלא מה? הם אינם קושרים אותה על העיניים, ואינה חבושה על העיניים באופן שאי אפשר ללכת, אלא היא נמצאת כך באוויר ומכסה את אזור העיניים. וכשהיא בצורה זו, אפשר במציאות לראות כלפי מטה, ואף — כלשונו — כמה אמות קדימה. ואכן, עד מעל העיניים יש לכסות גם את העיניים; זהו המנהג שלנו כיצד להתעטף בטלית הגדול.
החלק השני של הפתגם מתייחס למנהג ללמוד גמרא, במיוחד בימי ספירת העומר. יש ספרים שכתוב בהם שבימי הספירה לומדים מסכת שבועות, שמספר דפיה זהה למספר דפי מסכת סוטה — מ"ט. אך הרבי מציין כאן, כפי שכתב גם במכתב, שכך שמע מחמיו הרבי הריי"צ: אף שיש הכותבים ללמוד מסכת שבועות שבה אותו מספר דפים, מנהגנו הוא, כפי שנראה מלשונו, שנוהגים ללמוד בימי הספירה מסכת סוטה נוסף על השיעורים הקבועים. כלומר, נוסף על השיעורים הקבועים היומיים — חת"ת, רמב"ם וכדומה — יש להוסיף בימי ספירת העומר וללמוד גם מסכת סוטה, דף ליום, שכן מספר הדפים כמספר הימים.
אלא שיש לשים לב, שאף שבמסכת סוטה יש עד דף מ"ט, הרי הגמרא מתחילה בדף ב', ונמצא שיש יום אחד פחות; וביום הראשון של ספירת העומר עדיין אין לנו דף שכנגדו ללמוד. אף על פי כן, בהתוועדות ערב חג השבועות תשמ"ה התייחס הרבי לעניין ואמר שביום הראשון של ספירת העומר יש דף שצריך להתחבר אליו — הוא דף השער, עמוד השער של הגמרא. לכאורה נראה כדף טכני בלבד, המחזיק את הגמרא, אך מה כתוב בעמוד השער? כתוב בו שם המסכת, בגדול — "סוטה".
ידוע מה שאומר אדמו"ר הזקן ב"שער היחוד והאמונה", שכל דבר, שמו אשר ייקראו לו בלשון הקודש הוא החיות של אותו הדבר. נמצא שחיותה של כל מסכת סוטה כלולה בדף השער, שהוא שם המסכת. ביום הראשון צריך אפוא להתחבר לרעיון המרכזי והכללי של מסכת סוטה — לא לפרטים שיופיעו בשאר הדפים; אך בהחלט גם ביום הראשון יש את העניין שצריך להתחבר למסכת זו.
ומהו הקשר בין מסכת סוטה לימים אלו שבספירת העומר? יש בזה כמה ביאורים ממכתבי הרבי. במקום אחד כותב הרבי, שהרי על הסוטה היה חשד, ועל ידי שתיית המים אומרת התורה "ונקתה ונזרעה זרע" — הדבר מסיר ממנה את החשד ומביא לה ניקיון. זו בדיוק משמעות ימי ספירת העומר, כפי שאנו אומרים בתפילה מדי יום בסיום הספירה, "לתקן את נפשותינו מכל סיג ופגם ולטהרנו ולקדשנו". אותו שלב שעוברת הסוטה בשתיית המים הוא בעצם מטרתנו בספירת העומר.
במקום אחר כתובה נקודה אחרת: ידוע שהקורבן שהביאו למנחת הסוטה היה משעורים, וגם מנחת העומר היא משעורים — ואלו המנחות היחידות בבית המקדש הבאות משעורים, שכן בדרך כלל המנחות מן החיטים. ושעורים, כידוע, הן מאכל בהמה; ולגבי הסוטה נאמר, שמאחר שעשתה מעשה בהמה, לפיכך קורבנה קורבן בהמה. מה הקשר לספירת העומר? מבחינה פנימית, זהו הזמן שבו צריך האדם לזכך את נפשו הבהמית בכל אותם ימים, ולכן בכל יום מזכירים את אחת המידות והספירות — כפי שכל אחת כלולה משבע. עבודה זו של תיקון המידות ותיקון הנפש — היא הקשר בין ספירת העומר לסוטה.
ומהו הקשר של פתגם זה דווקא ליום הזה? הרי כבר נמצאים בכ"ב לעומר, ואמורים כבר להיות בדף כ"ב או כ"ג — אם כן, מדוע דווקא כאן? אפשר לומר בפשטות, שביום הזה לומדים את שיעור החומש של פרשת אמור, יום רביעי, ובו מדובר בתורה על קורבן העומר וספירת העומר. לכן שילב הרבי כאן את ההנהגה ואת הפתגם בדבר לימוד עניין מסכת סוטה בספירת העומר.