"חדר" המאה עשרים ושבעה בהיכל היום-יום.
שבת כ"ז אדר-שני, פרשת החודש, ה'תש"ג.
שבת זו היא שבת מברכים חודש ניסן, וכן אחת מארבע הפרשיות — פרשת החודש. בתחילת הפתגם יש התייחסות לכך שזו שבת מברכים, וכבכל שבתות מברכים חוזר הרבי על אותה הדגשה: "מברכים ראש חודש ניסן" מה נוהגים בשבת מברכים? "אמירת כל התהילים בהשכמה, יום התוועדות" — כל שבת מברכים היא יום התוועדות, כתקנת הרבי הריי"צ.
עתה יש התייחסות להפטרה הנאמרת בשבת זו. מאחר שקוראים פרשת החודש, ההפטרה אינה הפטרת פרשת שמיני אלא הפטרת פרשת החודש, שבכל הקהילות היא מפרקים מ"ה ומ"ו בספר יחזקאל. אולם יש בשבת זו הבדל בין מנהג הספרדים למנהג האשכנזים באמירת ההפטרה.
לפי מנהג הספרדים, ההפטרה פותחת בפרק מ"ה פסוק י"ח, במילים "כה אמר ה'", וממשיכה עד פרק מ"ו פסוק ט"ו, המסתיים במילים "עולת תמיד". לפי מנהג האשכנזים מתחילים מוקדם יותר ומסיימים מאוחר יותר: מתחילים בפרק מ"ה, אך לא מפסוק י"ח כמנהג הספרדים, אלא מפסוק ט"ז במילים "כל העם"; והסיום אינו בפסוק ט"ו כמנהג הספרדים, אלא בפרק מ"ו פסוק י"ח, המסתיים במילים "איש מאחוזתו".
כאן מדגיש הרבי שהמנהג אצלנו כמנהג הספרדים, "הפטורה: כה אמר - עולה תמיד" שמתחילים מ"כה אמר" ומסיימים ב"עולת תמיד". אלא שיש כאן נקודה מעניינת שאינה כתובה כאן, אך כמידע היא דבר מעניין: רבותינו נשיאינו עצמם נהגו באמירת הפטרת שבת החודש כמנהג האשכנזים, דהיינו התחילו את ההפטרה מ"כל העם" וסיימו ב"איש מאחוזתו". מדוע? כי בפסוקים הנוספים הללו מדובר על קרבן הנשיא, על עניין הייחודי לנשיא, ורבותינו נשיאינו עצמם נהגו לומר את התוספת הייחודית להנהגת הנשיא.
הרבי מספר ביומנו בתש"ב, ששמע את הרבי הריי"צ אומר את ההפטרה כמנהג האשכנזים, מ"כל העם" עד "מאחוזתו". וכנראה שאל למה נוהג הרבי הריי"צ אחרת ממה שאנו יודעים שנוהגים. ענה לו הרבי הריי"צ: "זה עניין פרטי שלי, ואם תרצה — זה עניין כללי". כלומר, זה עניין פרטי של הרבי, ואם תרצה — עניין כללי. מדוע עניין פרטי שלו? כיוון שהרבי הוא איש כללי, נשיא, ולכן הוא נוהג כך, אך אין הדבר שייך לאחרים; שכל האחרים צריכים לדעת את המנהג לומר מ"כה אמר" עד "עולת תמיד", והרבי נוהג אחרת.
באותה הזדמנות מסר הרבי הריי"צ לרבי דבר מעניין על אביו, הרבי הרש"ב. לאחר הסתלקות הרבי מהר"ש היתה, כידוע, תקופה עד שהסכים הרבי הרש"ב לקבל את הנשיאות, ובה היתה חלוקה מסוימת בינו לבין אחיו. הוא מספר שאביו, הרבי הרש"ב, היה מקבל את המפטיר של שבת החודש, וגם אחיו היה מקבל את ההפטרה הזו — אף שבדרך כלל נהגו ביניהם בתורנות ובגורלות מי יקבל את המפטיר בכל שבת, בשבת זו קיבלו שניהם. מדוע? כי זו השבת שלפני היארצייט של הרבי הצמח-צדק, הסבא, שהסתלק בג' ניסן; לכן בשבת החודש קיבלו מפטיר גם הרבי הרש"ב וגם אחיו, לציון היארצייט של הסבא, שכן אביהם, הרבי מהר"ש, כבר לא היה בחיים.
שם מסופר, שהרבי הרש"ב ראה שאחיו אומר את ההפטרה שלא כמותו — מ"כל העם" עד "מאחוזתו", ולא מ"כה אמר" — ושאלו למה הוא אומר כך. השיב לו אחיו: "גם אבא היה אומר כך". שאל הרבי הרש"ב: "נו, אבל זה היה אבא" — שהרי אבא היה רבי, ולכן אמר כך. ענה לו אחיו: "מה אתה חושב? אבא אמר זאת מפני שנתכוון לאביו; ואני אומר זאת, ומתכוון לאבי". כלומר, זו אכן הנהגה ייחודית של רבי, וזה מה שקשור להפטרה זו; אך שוב, אין זה המנהג הכללי של כולם.
שיעורים: חומש, שמיני, החלק האחרון של הפרשה, שביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ז בחודש, מפרק ק"ח עד פרק קל"ד כולל.
תניא, ביום הזה מתחילים פרק ל"ט מתחילתו, מהמילה "ומפני", והשיעור מסתיים בעמוד 104 במילים "מצוה בפני עצמה".
עתה נגיע לפתגם עצמו — פתגם מעניין מאוד, לא קצר, אך מובן למדי כשמבינים את הרעיון שבו. תחילה נדבר על מקורו. הפתגם מופיע במכתב שכתב הרבי הריי"צ — מכתב מרתק וארוך מאוד, ובו ביטויים מעניינים מאוד. הוא כותב אותו לבנו של אחד החסידים, ומספר שכילד הסתופף ממש בצלו של אביו; תחילה מספר לו זכרונות מתקופת ילדותו של הרבי הריי"צ, ורק אחר כך פונה לגוף המכתב.
נביא משפט אחד מתחילת המכתב, שבו כותב הרבי הריי"צ: "מברכים על הטובה, קטונתי מכל החסדים אשר זכני השם יתברך, שימי חינוכי עברו בסביבה של זקני החסידים, תחת קווי שמש החסידות אשר זרחה בתקפה בימי הוד כבוד קדושת אדוני אבי מורי ורבי". כאן מביע הרבי הריי"צ עד כמה הוא מודה לקדוש-ברוך-הוא על שגדל בעין החסידים, ומספר שמגיל תשע הסתובב ושמע את אחד המאמרים שאמר אביו — וכאן בא הציטוט.
יש קודם לכן במכתב פתגם נוסף, שנלמד בעזרת ה' כשנגיע מאוחר יותר בחודש ניסן, שכן יופיע ב"היום-יום" פתגם מאותו מכתב. הפעם יש פתגם הנוגע לפרשת אחרי-מות; אנו עתה בשבת שמסיימים בה פרשת שמיני, ולאחריה תזריע-מצורע, ואחר כך פרשת אחרי-מות — וכאן פתגם מפרשת אחרי-מות.
נאמר תחילה את תוכן הדברים, ואחר כך נראה כיצד הוא משתלב במילים. התוכן יסודי ופשוט מאוד: נדרש מחסיד שלא יהיה לו "רצוא בלי שוב". רצוא בלי שוב הוא תשוקה לעלות למעלה בלא חזרה, ובכך עלולה להיות שבירת הכלים — כפי שהיה אצל בני אהרן, שהיתה להם קרבה לפני ה', אך לא הורידו זאת למעשה בפועל, ולכן נעשה "וימותו", פרחה נשמתם. כאן מעורר הרבי הריי"צ, שגם אדם בעל התבוננות עמוקה בחסידות והשכלה עמוקה — שהשכלה היא לעתים רמת ראייה, שאתה רואה את הדברים ומשתוקק מאוד להתרומם — צריך תמיד לזכור כיצד למשוך זאת למטה, אף שרצונו הפנימי והעצמי הוא להתרומם. עליך לומר לעצמך "סטופ": לא מה שאתה רוצה, אלא מה שאומרים לך לעשות, ולהוריד את הדברים לתוך סדר החיים. זה הרעיון.
עתה נראה זאת במילות הפתגם. וכך כתוב: "משיחת, אדוני אבי מורי ורבי, חטא בני אהרן היה". ומה היה חטא בניו של אהרן הכהן? "בקרבתם לפני ה' וימותו" — הם התקרבו יתר על המידה ולא ידעו לעצור, ואז נעשה להם "וימותו", נעשתה להם נפילה. לכך הוא קורא "רצוא בלי שוב": רצוא — תשוקה להתרומם ולהתדבק — בלא ה"שוב", בלא החזרה למטה.
ואומר, "האמת היא שכאשר "נגשים לפני ה'" צריך להיות בבחינת "תטהרו" - נקי וזך, שיהיה ברור ביותר", צריך להיות נקי, ברור וטהור. אך מצד שני, הדבר חייב להתבטא במעשה בפועל, ואינו יכול להישאר ברצון להיות טהור ולהתרומם; "ובצורה שינתן לכך ביטוי במעשה בפועל" עליך לראות כיצד הדבר מתבטא במעשה כאן למטה. "כי כל הגבוה גבוה ביותר, יורד למטה מטה ביותר" — אם עלית גבוה מאוד בהשתוקקותך, עליך לראות כיצד הדבר יורד למטה ומתבטא בעולם. "ורצוא בלי שוב היא מיתה" — אם יש רצוא והשתוקקות ואין את ה"שוב", את ההורדה לחיי היום-יום למעשה, זה נקרא מיתה, וזה שאירע לבני אהרן, "וימותו".
"ועל זה בא ציווי השם אל משה" — מה שציווה הקדוש-ברוך-הוא את משה רבנו, בתחילת פרשת אחרי-מות "(ויקרא ט"ז, ב')". מה אומר הקדוש-ברוך-הוא למשה רבנו? "שיאמר לאהרן". ומיהו "אהרן" כאן? לא רק בפשט אחיו, אלא יש כאן אמירה ורמז לכל יהודי: המילה "אהרן" היא "אותיות "נראה"". "נראה" מלשון ראייה, ורומז כאן להתבוננות שכלית עמוקה המביאה לרמה של ראייה. אם יש לך התבוננות עמוקה כזו, ואתה רואה את הדברים ומשתוקק אליהם — "ובכוחות הנפש היא השכלה" — שמשכילים, מתעמקים ומתבוננים, אזי רואים את הדברים.
אומרים לך: "לאמור". מה צריך לומר לך, מהי ההוראה לאדם כזה? מצד אחד אתה רוצה להתרומם — ולאן? "בשביל לבוא אל הקודש", לעלות גבוה מאוד; ולא סתם "אל הקודש", אלא הפסוק אומר "מבית לפרוכת". "פרוכת" היא כיסוי, ו"מבית לפרוכת" היינו מבפנים לכיסוי; כלומר רוצים להתרומם למעלה מהצמצום ולתפוס את העוצמה הגדולה ביותר. וכלשון בפנים: אם אתה באמת רוצים לבוא אל הקודש ולהתחבר לקדושה העליונה, "גם מבית לפרוכת" — להיכנס פנימה יותר מן הפרוכת, למעלה מן הכיסוי, לראות את הדבקות באלוקות "שהוא לפני הצמצום"; רוצים להגיע ללפני הצמצום, גבוה מאוד.
אז "יש לדעת דעל הארון". המילה "ארון" היא אותן אותיות כמו "אהרן", ו"הארון" כאן — הה"א שלפני האל"ף — שניהם יחד "אותיות "נראה"", והיינו "השכלה". אומרים ליהודי: תדע לך, "על הארון" — "נמצאת כפורת", מה יש על הארון? כפורת. ומהי "כפורת"? הכיסוי. היה ארון, ובתוכו לוחות הברית, ומעליהם כיסוי; יש פרוכת, שהיא כיסוי לקודש הקודשים, ובתוך קודש הקודשים ארון, ועל הארון כפורת — שוב כיסוי. "הסתרה מכוונת" ותדע לך שכיסוי זה אינו סתם, ואינו כיסוי שעליך לראות כיצד לעבור אותו ולבטלו; אלא יש תכלית בכיסוי הזה וכוונה מחושבת. מדוע יש כיסוי זה? "הוא "פני הכפורת"", פנימיות הכוונה שבכפורת — מה מטרתה באמת? להסתיר לך ולצמצם לך, וכך אתה עולה אל ה'. אל תנסה לרוץ אל מעבר לכיסוי, שאז תגיע למצב של רצוא בלי שוב.
"אשר על כך האזהרה ולא ימות" — "ולא ימות" הכוונה: "לא להסתפק ברצוא בלבד" אל תצא מן הכלים, אל תבקש להיות מתחת לפרוכת או מתחת לכפורת, ואל תישאר ברצון ובתשוקה בלבד. והפסוק ממשיך: "כי בענן אראה על הכפורת". מהו "ענן"? הסתרה. ואומר: באם רוציפ לראות? יש לדעת שזה חייב לעבור דרך הענן, דרך הצמצום הראשון שהוא הכפורת, הכיסוי שהוא הענן. "תכליתו של הצמצום הראשון הוא הגילוי" כל הכוונה של הצמצום אינה כדי להפריע, אלא זו הדרך שבה יתקבל הקשר והגילוי. הצמצום הזה — כשמורידים את האדם חזרה לשוב אל העולם ואל הגשמיות, והוא מרגיש כאילו צמצמו אוותו — אין זה הפרעה, אלא זו הדרך.
"כשהמבוא לזה הוא ה"ואל" ביטול עצמי" ומהו המבוא, הדרך המחברת אותך אל הפנימיות? הרבי לוקח את המילים "ואל יבוא בכל עת אל הקודש", והרבי הרש"ב הסביר זאת בכך שיש לחלק את הפסוק בקריאה אחרת: אתה רוצה לבוא אל הקודש? כיצד יבוא אל הקודש, ולא ברצוא בלי שוב? על ידי "ואל" — ואז "יבוא בכל עת אל הקודש". וכלשון הפנים: מהו המבוא, לעניין? יש לזכור מהו "ואל" — ביטול עצמי. יש לבטל את הרצונות הטבעיים המתעוררים כרגע, שהם הרצוא. ובקול מי להקשיב? "לקיים מה שהחסידות מדריכה" יש לציית למה שהחסידות אומרת.
מה אומרת החסידות? "לא מה השכל מדריך" לא מה שאומר לך השכל — הוא ה"נראה", ההשכלה. מה אומר לך השכל? רצוא, התרומם, נסה להיכנס פנימה יותר, נסה לצאת מן הכלים — וזה נראה לך הגיוני מאוד. על כך אומרים: "ואל" — אל תקשיב לשכל, הקשב למה שהחסידות אומרת לך. ומה תרוויח? "או אז יבוא אל הקודש" — אז יבוא אל הקודש ותתחבר לתכלית הכוונה. כותרת האמרה כולה היא, אפוא, מילה אחת: אסור שיהיה רצוא בלי שוב; חייב שיהיה רצוא, אך לזכור תמיד להחזירו אל ה"שוב".