"חדר" העשרים וחמישה בהיכל היום-יום.
יום חמישי כ"ה אדר שני ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, שמיני, חמישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ה בחודש, החצי הראשון של פרק קי"ט — מההתחלה, מהמילה "אשרי", עד סיום אות למ"ד, המסתיים במילים "רחבה מצותך מאד".
תניא, ביום הזה אומרים פרק ל"ח. השיעור מתחיל במילים "ולא שיתבטל", ומסתיים בעמוד נ"א במילים "חי ומדבר".
הפתגם היומי הוא פתגם יסודי מאוד בחסידות. מקורו במכתב שכתב הרבי הריי"צ בכ"ד סיוון תרצ"ז, מכתב שנכתב בחריפות מסוימת, והוא מיועד למשפיע בישיבת תומכי תמימים באטוואצק, הרב ברוך פרידמן.
הסיפור היה שבחורים בישיבה רצו מאוד להיכנס אל הרבי הריי"צ ליחידות, והרבי לא קיבל אותם ולא רצה לקבלם. המשפיע כתב לרבי הריי"צ שהבחורים נפולים, נפל ליבם בקרבם על שאינם יכולים להיכנס ליחידות, והדבר נוגע להם, ורצה לפעול שייכנסו בכל אופן ליחידות.
הרבי הריי"צ כותב לו באריכות ובחריפות, ומסביר לו מהי יחידות בכלל. הבחורים סבורים שיחידות היא דבר טכני — פשוט להיכנס לחדרו של הרבי; ולא היא. עיקר היחידות הוא עניין פנימי, תוכן פנימי בעבודה, ותוכן פנימי זה של היחידות חסר לבחורים. ומדוע חסר להם? או משום שהמדריכים שלהם אינם מחנכים אותם, או שהמדריכים כן מחנכים, אך הם אינם מתמסרים באמת לחינוך זה. יהיה הטעם אשר יהיה, חסרה להם ההדרכה הפנימית מהי יחידות [והנקודה הארוכה בעניין זה תילמד אי"ה בפתגם של י' אלול, באותו מכתב שבו מסביר הרבי הריי"צ מהי יחידות].
הרבי הריי"צ ממשיך ואומר, שכדי להיכנס ליחידות צריך להיות מוכנים מראש לעבודה פנימית עצמית, עוד קודם הכניסה ליחידות, ואין זה דבר טכני. ובלשונו שם: יש כאלה חדשים, מקרוב באו, שרק התקרבו ועדיין לא נפתחו עיניהם וליבם — הם מואסים במשמעת, עומדים ברשות עצמם ומדריכים את עצמם; וכמובן, כאשר אין מורים ומדריכים ואין חבר המדריך, הולכים וטועים ועושים בלבול, "העיקר נעשה טפל והטפל נעשה עיקר", "חולמים חלומות בהקיץ" ו"מלאים הזיות". הם אינם שמים לב באמת מהי יחידות; שמעו רק שכשנכנסים ליחידות צריך להתאונן שיש מחשבות זרות ושאין מרגישים טעם בעבודת ה', "רבי, תן לי עצה" — אך באמת אין העניין נוגע להם.
בסיום המכתב מביא הרבי הריי"צ את הסיפור המובא ב"היום-יום", המראה כמה מאמץ נפשי-רוחני נדרש מן החסידים עוד קודם שנכנסו ליחידות, כדי שיהיו ראויים להיכנס אליה, ומה היתה ההכנה הנדרשת. הסיפור סופר על ידי "החסיד רבי מרדכי מהורודוק סיפר", שסיפרו לחסיד רבי שמואל דובער ישר.
וכך סיפר: "הפתגם הראשון ששמענו מרבנו הזקן כשבאנו לליאזנא" — הם היו חבורה של אברכים צעירים, וכשהגיעו ללאזניא, לאדמו"ר הזקן בפעם הראשונה, מה היה הפתגם הראשון ששמעו ממנו? "האסור - אסור, והמותר - מיותר". זה היה הפתגם הראשון ששמעו.
"כשלוש-ארבע שנים עבדנו בזה" — שלוש-ארבע שנים עבדו על עצמם בקו זה, "עד שהבאנו אופן זה בעניני חיינו"; היינו, עד שהחדירו בכל ענייני חייהם את ההכרה וההסתכלות שמה שמותר אין צורך בו ומיותר הוא. "ורק אז נכנסנו ליחידות לשאול דרך בעבודה" — רק אז, לאחר שהפנימו קו זה במשך שלוש-ארבע שנים, נכנסו ליחידות אל אדמו"ר הזקן כדי לקבל ממנו דרך והדרכה בעבודת ה'. משמע שהם לקחו ברצינות רבה מאוד את כל המושג של יחידות: אין להיכנס סתם ליחידות, אלא צריך קודם כל לעבוד על עצמו כמה שנים.
בהתוועדות בשבת לך-לך תרצ"א דיבר הרבי הריי"צ ואמר שיש מחלה באמריקה. הרבי הריי"צ, שזה עתה הגיע לאמריקה, דיבר ואמר שיש באמריקה מחלה, וקרא לה ביידיש "מען מעג" — מותר; מתירנות.
והרחיב ואמר: מהי הבעיה? שגם דברים מותרים. ניקח דוגמה של אוכל — אוכל מותר, כשר, מהודר, הכול בסדר. מדוע אתה אוכלו? אם הכוונה באכילה היא בשביל האדם, הוא אינו חושב על האוכל מתוך מטרה לקדשו ולזככו, אלא חושב על עצמו, שהדבר טעים לו וטוב לו. אם כן, לא זו בלבד שאינו מזכך ומעלה את האוכל, אלא אדרבה — האוכל משתלט על האדם ומורידו לדיוטה נמוכה, והאוכל יורד עמו יחד. גישתו של יהודי צריכה להיות: "מותר" — מי אומר שצריך? אם הגיע למסקנה שצריך את הדבר כדי להעלותו, והוא חושב על הדבר — מה טוב; אך אם זה "מותר" בלבד, הרי זה פתוח ומשוחרר לגמרי.
זו דוגמה כללית לפתגם, המראה שהמושג המופיע בחסידות — מושג ה"אתכפיא" — אינו מושג השייך לדורות קודמים בלבד. הרבי הכניס מושג זה בפתגם ב"היום-יום", וכבר למדנו פתגם דומה בכ"ז שבט.
לסיום, מעניין מאוד הקשר בין הפתגם לסדר "יד החזקה" לרמב"ם. לפי הפתגמים של התקופה האחרונה אנו נמצאים בספר זרעים: ראינו את הדמיון להלכות הראשונות — הלכות כלאים, הלכות מתנות עניים, הלכות תרומות והלכות מעשרות — וכעת אנו כנגד הלכות מעשר שני ונטע רבעי. נטע רבעי עניינו כיצד יש להתייחס לפירות בשנתם הרביעית. הרמב"ם מבאר, שבשלוש השנים הראשונות אסור לאכול את הפירות, ואף בשנה הרביעית אי אפשר לאוכלם בחופשיות, אלא צריך להעלותם לירושלים, שיש בהם קדושה.
וזהו כל הרעיון של הפתגם: יש מה שאסור — שלוש השנים הראשונות; ויש מה שמותר — אך גם בו צריך לדעת כיצד לנהוג. והמותר והאסור כאן: שלוש שנים אסור, ובשנה הרביעית מותר בתנאים. ונאה הדבר, שאף בפתגם נאמר כמה זמן עבדו על עצמם בעניין — "כשלוש-ארבע שנים עבדנו בזה"; אפילו פרט זה תואם בדיוק את המושג של נטע רבעי — שלוש שנים ואחריהן השנה הרביעית. זהו הקשר בין הפתגם היומי לסדר זה ברמב"ם.