"חדר" המאה עשרים וארבעה בהיכל היום-יום.
יום רביעי כ"ד אדר שני ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, שמיני, רביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ד בחודש, מפרק קי"ג עד וכולל פרק קי"ח.
תניא, נמצאים באמצע פרק ל"ח. השיעור היומי מהמילים "כי בגוף" עד סיומו בעמוד ק' במילים "בו יתברך".
הפתגם היומי קצר מאוד, שורה וחצי. נקרא את הפתגם ונסביר על מה מדובר. הפתגם אומר: "באמירת אנא בכח". כידוע, במהלך היום והשבוע אומרים "אנא בכוח" כמה פעמים: בבוקר בשחרית, בקריאת שמע שעל המיטה, בערב שבת, ובמסירת העומר. יש כמה הזדמנויות שאומרים בהן תפילה זו, ה"אנא בכוח", והיא מיוחסת, כידוע, לתנא רבי נחוניא בן הקנה.
בסידורים המודפסים יש בכל אחת משבע השורות של ה"אנא בכוח" — בעמודה הימנית — את המילים שאומרים, ובעמודה השמאלית את ראשי התיבות, השמות הקבליים. ראשי תיבות אלו הם ראשי התיבות של מילות ה"אנא בכוח". מה עלינו לעשות עם מראה זה שמול העיניים? האם אומרים אותו? מה משמעותו?
לשון הפתגם אומרת: "צריך לראות - או לצייר במחשבה - השמות, שהם הראשי תיבות, אבל לא לאמרם". כלומר, כשאתה אומר "אנא בכוח", תסתכל בעיניים על השמות — האותיות שבצד השמאלי, שהם ראשי התיבות של "אנא בכוח" — אך לא לאומרם; אין אומרים מילים אלו, אלא רק מסתכלים עליהן. זהו כל הפתגם היומי.
נסביר מעט מה מתרחש כאן. תחילה נצטט דבר מעניין שכתוב בשו"ת של בעל ה"יוסף אומץ", היעב"ץ, באחת התשובות בסימן מ"ד. שם שואל אותו מישהו בעניין הכוונות שבמצוות שונות — למשל בתקיעת שופר, או ב"אנא בכוח", וכל מיני כוונות המופיעות בסידור — האם צריך לאומרן או לא, וכיצד להתייחס אליהן. בתשובתו כותב היעב"ץ שהכוונות אינן תלויות בביטוי השפתיים, אלא רק במחשבה, רק בכוונה.
עוד הוא מסביר דבר מעניין. לדוגמה, בכוונות של תקיעת שופר: הכוונה אינה עולם בפני עצמו, אלא חלק ממצוות תקיעת שופר; ולכן מתי צריך לכוון אותה? בשעת התקיעה בשופר. אין עניין לומר את הכוונה בנפרד ואת התקיעה בנפרד, שכן הן כמו נשמה וגוף — הולכות יחד. לפיכך, כל הכוונות והרמזים הללו — תוך כדי אמירת "אנא בכוח" יש בהם משמעות הכוונה, אך אין צריך לאומרם, אלא רק לחשוב עליהם או לראותם בעיניים. ויש פתגם משלים, שאליו נגיע בעזרת השם בב' תשרי, שגם בו מדובר על עניין זה של "אנא בכוח" והכוונות והאותיות הללו.
עתה נתייחס לעצם העניין. מהו הרעיון של "אנא בכוח", ומהו הרמז הנפלא שבו? ידוע שאדמו"ר הזקן מסביר במאמר, שב"אנא בכוח", אם נספור את המילים, יש ארבעים ושתיים מילים, שבקבלה נקרא זה "שם מ"ב". מהו הרעיון שבמספר זה? כפי שרואים בחלוקת השורות בסידור, יש שבע שורות ובכל שורה שש מילים, שיחד עולות לארבעים ושתיים. הרעיון המובן מיד: שבע השורות הן כנגד שבע המידות, אך בכל אחת מהמידות יש רק שש מילים.
העניין הוא שבכל אחת משבע המידות כלולות רק שש מן המידות. אנו יודעים, למשל, שבספירת העומר יש מ"ט ימים — שבע ספירות, וכל אחת כלולה משבע, ויחד ארבעים ותשע. אם כן, מהו החשבון? מדוע כאן זה מ"ב ושם זה מ"ט? מדוע כאן אין כל ספירה כלולה מכל השבע, אלא משש בלבד?
אדמו"ר הזקן מסביר נקודה מעניינת: בכל ספירה כלולות כל שאר הספירות, וכל ספירה נוספת הכלולה בה היא חלק מן המהות והתוכן של אותה ספירה. למשל, בספירת החסד יש "חסד שבחסד" ו"גבורה שבחסד", וכל פרט מבטא כיצד מתבטא תוכן הספירה בכל אחד מחלקיה. וכן ספירת המלכות — יש מלכות כספירה כללית, ויש מלכות הכלולה בכל ספירה וספירה.
מהו עניינה של ספירת המלכות? כידוע, המלכות בכל עולם ובכל מקום היא הממוצע והגשר להמשכה כלפי מטה. ספירת המלכות ממשיכה את עולם האצילות לעולמות בריאה יצירה עשייה; בעולם הבריאה, המלכות ממשיכה ליצירה; ובכל מקום עניינה של המלכות אינו להיות מקור ותוכן בפני עצמו, אלא להעביר את מה שהיא מקבלת מן הספירות העליונות יותר ולהמשיכו למטה. במילה אחת: עניינה של ספירת המלכות הוא המשכה למטה.
אומר אדמו"ר הזקן: "אנא בכוח" היא תפילה שכל עניינה אינו המשכה אלא העלאה. לכן — אף שאין הוא אומר זאת במאמר במפורש, אך במקומות אחרים כתוב — מתי אומרים "אנא בכוח"? בדרך כלל באותם צמתים בתפילה, בשבוע ובחיים שעניינם עלייה לבחינה עליונה יותר: בתחילת היום, כשמתחילים שחרית ורוצים להתעלות, אומרים "אנא בכוח"; ובקריאת שמע שעל המיטה, כשהנשמה עולה למעלה ונפרדים מסדר היום, אומרים "אנא בכוח". זו תפילה שעניינה העלאה, והיא שם מ"ב.
כיוון שעניינה העלאה, אין מקום לספירת המלכות בתוכה, שכן כל עניינה של המלכות הוא ההפך — המשכה כלפי מטה — ואילו כל עניין "אנא בכוח" הוא העלאה. לכן אומרים את כל המידות, אך לא בתנועה של ירידה אלא בתנועה של העלאה. זהו העניין של שם מ"ב דווקא — ארבעים ושתיים מילים ולא מ"ט — שכן אין כאן עניין לתקן כל מידה, אלא תנועה של העלאה. זו תמצית דברי אדמו"ר הזקן, המובאים בעוד מקומות. כאן אין הרבי מאריך בפתגם, אך לפחות עמדנו על משמעותו של עניין נפלא זה של "אנא בכוח".