"חדר" המאה עשרים ושלושה בהיכל היום-יום.
יום שלישי כ"ג אדר-שני ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, שמיני, שלישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ג בחודש, מפרק ק"ח עד פרק קי"ב כולל.
תניא, ביום הזה לומדים את פרק ל"ח, מהמילים "ואף שבשניהם", והשיעור מסתיים בעמוד 100 במילה "והתפשטות".
הפתגם היומי הוא ממכתב שכתב הרבי הריי"צ בז' אדר תרצ"ו לרב של עדת חסידי חב"ד בריגה. המכתב פותח בדברי הדרכה כיצד להתעסק שם עם האברכים הצעירים, ומעודד אותו לאסוף אותם וכו'. אך אחר כך יש שם דברים חריפים במקצת, שהרבי הריי"צ כותב לו שהיה לו צער מן השמועה שענייני המקווה שבמקום עזובים במקצת — החימום אינו עובד כראוי, וממילא הנשים הטובלות מתלוננות שהמקום קר ועלולות להצטנן. הרבי הריי"צ כותב לו שהתפלא מאוד על עובדה זו, ושאסור לשתוק בדברים כאלה.
ואז מוסיף הרבי הריי"צ ומספר לו דבר שאמר פעם אביו, הרבי הרש"ב, באותו נושא ממש לאחד הרבנים — שהיה אף הוא רב בעל עבודת ה' ומתמיד בלימוד וכו' — שגם אצלו היה סיפור כזה שהחזקת המקווה וניקיונה היו עזובים במקצת. הרב שם התנצל שהבלן האחראי על כך הוא אחד מאנשי הנשיאות, חסיד וירא שמים, ולכן עשה הכול באמונה. על כך אמר לו הרבי הרש"ב דברים ארוכים ובחריפות.
מתוך אריכות זו לוקח הרבי קמצוץ של כמה שורות ומרכז את תמצית הדברים. נקרא את לשונו של הרבי הרש"ב, שאמר זאת באידיש ונתרגם: "הדרגות הגבוהות ביותר — הן בהשכלה, בהשכלת התורה, והן בעבודת ה' — אינן נחשבות כלל, כלא ממש, ביחס למצווה מעשית". כל מצווה מעשית חשובה מן הכול, בפרט כשמדובר במצווה שכל פרטיה חמורים ביותר — והוא מתייחס לנושא זה של המקווה ושל הטהרה.
וכך אמר לו שם: רב צריך לזכור בכל עת ובכל רגע שתמיד הוא עומד על המפתן עצמו [יש שם מילה באידיש שאינה מופיעה במקור ב"היום-יום"], שיש בכוחו לנוע ימינה ושמאלה — בין להיות מצד אחד מזכה הרבים, ובין להיות מצד שני, חס ושלום, ממחטיאי הרבים. ואומר לו: כתוב ש"צדקה תרומם גוי", שעל ידי צדקה נעשים מוחו וליבו של הנותן זכים אלף פעמים ככה. מדוע? מפני שצדקה היא מצווה מעשית. כלומר, למצווה מעשית יש כוח עצום.
וחוזר לעניין שהתחיל בו: כשעומדים על המפתן, מצד אחד יש לך האפשרות להיות ממזכי הרבים, ומצד שני אתה יכול בתוך שנייה אחת להיות ממחטיאי הרבים רחמנא ליצלן. כשעומדים במצב כזה, שמצד אחד הוא עומק רום ומצד שני עומק תחת — את מזכי הרבים משלם הקדוש-ברוך-הוא בעומק רום, ומשלם להם המון; אך חס ושלום, במצב ההפוך, משלמים בהיפוך. ותמיד, בכל רגע, צריך הרב לזכור את דברי אדמו"ר האמצעי, שמוות רוחני קשה ממוות גשמי.
ומסיים בחריפות: איזו התנצלות היא זו לרב חסידי, מורה הוראה, שפלוני הוא האחראי וכו'; כל העניינים האלה צריכים להיות נוגעים בפנימיות נקודת הנפש ממש, כי בנפשו הוא. זה הלשון בשלמותו שאמר הרבי הרש"ב לאחד הרבנים, והרבי הריי"צ כותבו כאן במכתב.
עתה נקרא את ציטוט הפתגם היומי, שהוא תמצית כל האריכות שקראנו: "אאמו"ר [אדוני אבי מורי ורבי, הרש"ב] אמר לרב אחד בעל עבודה ומתמיד בלימודו" — הרב שקיבל אמירה זו היה אדם בעל אישיות גדולה, הן בעבודת ה' והן בלימוד התורה. וכה אמר לו: "על רב לזכור בכל עת ובכל רגע כי תמיד הינו על הסף שבין מזכי הרבים לבין, ח"ו, מחטיאי הרבים; על הסף שבין עומק רום לבין עומק תחת - ועל הענינים "לנגוע" בפנימיות נקודת הנפש ממש, כי בנפשו הוא", בנפשו ממש הדבר. ולכן האחריות של אדם העומד על מפתן זה גבוהה מאוד. זו נקודת הפתגם היומי.
ובאשר לסדר לימוד ספר יד החזקה לרמב"ם — נמצאים אנו כעת בספר זרעים, בהלכות מעשרות. קודם לכן למדנו הלכות כלאים, הלכות מתנות עניים והלכות תרומות, ועתה אנו בהלכות מעשרות. בפרק התשיעי שבהלכות מעשרות פותח הרמב"ם בנושא המתאים ומזכיר את העניין שכאן: שבימי יוחנן כהן גדול שלח בית הדין הגדול ובדק בכל גבול ישראל בעניין תרומות ומעשרות, ומצאו שבתרומה הגדולה הכול זהירים, אך במעשרות לא כל כך; ולכן גזרו שלא יהיה כל אחד נאמן באופן טבעי על המעשרות, אלא צריך אנשים נאמנים וכו', וקבעו סדר באחריות של רבנים. זהו בעצם תוכן הפתגם היומי — עד כמה שרב צריך ליטול אחריות בעניינים הנוגעים למעשה, ולדאוג שהכול יהיה באופן הטוב והמושלם ביותר.