"חדר" המאה עשרים ואחד בהיכל היום-יום.
יום ראשון כ"א אדר שני ה'תש"ג.
שיעורים: מתחילים כאן פרשה חדשה — חומש, שמיני, פרשה ראשונה עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"א בחודש, אומרים שני פרקים: פרק ק"ג-ק"ד ופרק ק"ה.
תניא, ביום הזה מתחילים פרק חדש, פרק ל"ח, מתחילתו, מהמילה "והנה", עד דף נ', המסתיים במילים "אברי הגוף".
הפתגם היומי הוא למעשה סיומו של הפתגם מהיום הקודם, כ' אדר שני. ביום הקודם למדנו את הסיפור שסיפר אדמו"ר הזקן — שכאשר היה אצל המגיד ממעזריטש, קרא לו המגיד ביחידות ואמר לו דבר תורה על הפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". המגיד הסביר לו שיש אש מיוחדת שיהודי צריך להביא מלמטה, ואש זו שהוא מביא מלמטה גורמת שתגיע אש מלמעלה. ומהו כוחה של האש? ההתלהבות בעבודת השם — "לא תכבה" — היא המכבה את ה"לא". והמגיד אמר שדבר זה מיוחד לאדמו"ר הזקן, שכן מוטל עליו לכבות "לא" גדול של מתנגדי החסידות.
היום ישנו המשך: מה סיים על עניין זה הרבי הצמח-צדק כשסיפר את הסיפור לבנו, הרבי מהר"ש? נקרא את לשון הפתגם. "הצמח-צדק אמר, בסיום סיפור הנזכר לעיל כ' אדר שני", כך: "זקני הוא משה רבינו דתורת החסידות חב"ד". תחילה הוא אומר שהסבא שלו — אדמו"ר הזקן — הוא בבחינת "משה רבנו" של תורת חסידות חב"ד. כלומר, יש כאן קווי דמיון מקבילים בין משה רבנו לבין אדמו"ר הזקן, ובפרט לעניין הספציפי הזה שעליו מדובר.
נעיין תחילה בנקודה שנאמרה על משה רבנו, ואחר כך נראה את הקו המקביל אצל אדמו"ר הזקן. "במשה רבנו אמרו רז"ל, שהתורה ניתנה לו, אלא שנהג בה טוב עין". הגמרא במסכת נדרים מביאה שרבי יוסי בן רבי חנינא אומר: "לא ניתנה התורה אלא למשה ולזרעו". וממה הוא לומד זאת? מפרק ל"ד בספר שמות — הוא מביא משפט שבתחילת הפרק ומשפט שלקראת סופו, ועושה ביניהם גזירה שווה.
בתחילת פרק ל"ד, לאחר חטא העגל, כשאמר הקדוש-ברוך-הוא למשה רבנו לעשות את הלוחות השניים, נאמר: "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים". וכידוע, לומדים מ"פסל לך" שהפסולת תהיה שלך — מדובר באבן יקרה, סנפירינון, שממנה עשה משה רבנו את הלוחות, ונאמר לו שהפסולת תהיה שלו. ובסיום הפרק אומר לו הקדוש-ברוך-הוא: "כתב לך את הדברים האלה" — לכתוב את התורה. ועושים כאן גזירה שווה: "פסל לך" — "כתב לך"; כשם שב"פסל לך" הכוונה שהוא שלך, כך גם "כתב לך" — מה שאתה כותב בתורה הוא שלך. נמצא שהתורה ניתנה למעשה למשה רבנו ולזרעו; אלא שמשה רבנו נהג טובת עין ונתן את התורה לישראל — "זה שלי, אך קחו גם אתם" — ועליו נאמר "טוב עין הוא יבורך".
בהמשך דנה הגמרא: כיצד הדבר מתיישב, הרי מובאים פסוקים רבים שמהם עולה שהתורה ניתנה מלכתחילה עבור עם ישראל, ולא שמשה רבנו קיבלה לעצמו? ומסקנת הגמרא היא שאין הכוונה לעצם התורה — שהיא ודאי אמורה להיות לכל ישראל — אלא ל"פלפולא דאורייתא", הכוח ללמוד דבר מתוך דבר. עצם מה שניתן לנו הוא מה שכתוב; אבל היכולת ללמוד דבר מתוך דבר, להרחיב ולהוסיף חידושים, זו מתנה שקיבל משה רבנו, ומשה רבנו נהג בטובת עין ואמר לכל ישראל: "קחו לכם מתנה זו" — גם אתם יכולים ללמוד תורה בדרך זו. כך נאמר בגמרא על משה רבנו.
הצמח-צדק אמר שסבו, אדמו"ר הזקן, הוא בבחינת "משה רבנו": הוא היה אצל המגיד וקיבל ממנו באופן אישי את הכוח הזה — "לא תכבה", לכבות את ה"לא", ואף "לא" גדול — כדבר אישי, בתוך עשרת כוחותיו האישיים. אך אדמו"ר הזקן נהג טובת עין ואמר: רצוני שיהיה זה לכל החסידים. ובלשון הפתגם: "אש תמיד האלוקי הנוגע לתורת חסידות חב"ד נתן הרב המגיד לזקני" — אותה "אש תמיד" הנוגעת לחסידות חב"ד, הכוח שעל ידי חסידות אפשר לפעול על עצמו ועל הזולת וכו', נתן הרב המגיד במתנה לאדמו"ר הזקן — "וזקני נהג בה טוב עין ויתנה לכל העוסקים בתורת החסידות". אדמו"ר הזקן נתן במתנה שלכל יהודי הלומד חסידות יהיה כוח זה, תהיה לו ה"אש תמיד", ויוכל לכבות את ה"לא". זו מתנה שקיבלנו מאדמו"ר הזקן.
ומסיים הצמח-צדק ואומר: "ברור לי אשר כל הלומד עם חבירו" — כל יהודי הפועל בעניין זה ולומד חסידות לא רק לעצמו אלא מפיץ את מעלות החסידות הלאה — "הוא מעורר בו את האש תמיד האלוקית", מעורר אצל חברו את האש ואת החמימות. "הנה שכרו אתו אשר זכותו זה לא תכבה לעד".
שמעתי שני אופנים בביאור סיומת זו. האופן הפשוט, כפי שאנו מבינים בפשטות, הוא שהצמח-צדק אמר שהשכר שיהודי מקבל על כך שהוא לומד חסידות עם יהודי אחר הוא זכות שתישאר לנצח — לעולם לא תכבה ותלווה אותו תמיד. זו ההבנה הפשוטה.
אך יש מי שרצה לפרש באופן מעניין: הרי כל רעיון התורה של המגיד הוא שה"לא" יכבה — שנכבה את השלילי, את הנפש הממיתה. ולפי זה אומר הצמח-צדק "ושכרו אתו אשר זכותו זה" — מהו השכר של המלמד חסידות ומאיר את האור והחמימות אצל זולתו? "לא תכבה לעד" — היינו, שה"לא" שלו יכבה לעד, שיהיה לו תמיד הכוח הנצחי שה"לא" שלו יהיה כבוי. זהו אותו משפט, אלא שקוראים את הפיסוק באופן אחר; אף שהדבר קצת דחוק בלשון, יש בו מסר נוסף — הכוח שה"לא" יהיה כבוי לעד.
לסיום, לחידוד, בקשר לספרי יד החזקה לרמב"ם. אנו נמצאים כעת בהלכות מעשרות — כפי שראינו בשיעור של אתמול בעניין "עשר פעמים" — ויש נקודה מעניינת מאוד הקשורה גם היום להלכות מעשרות. כידוע, אחד ההבדלים בין תרומות למעשרות: תרומה מקבל הכהן, ומעשר מקבל הלוי. אך המעשר שמקבל הלוי אינו כתרומה: את התרומה שמקבל הכהן אסור לכל אדם בעולם לאכול מלבד כהן, ומי שאינו כהן ואוכל ממנה חייב מיתה. ואילו בהלכות מעשרות הדבר להפך — בתחילת הלכות מעשרות כותב הרמב"ם שהמעשר מותר לכל אדם; אף שהלוי מקבלו, כל אחד יכול לאכול את המעשר, שכן אין הוא נעשה קדוש.
ומשה רבנו היה לוי — כנגד מה? יש כאן קשר למסר של היום: משה רבנו קיבל דבר ואומר "קחו מזה, כולם יכולים לאכול". זהו בעצם רעיון המעשרות — שהלוי מקבל, אך אומר לכל אחד: כל אחד יכול לאכול מזה, כל אחד יכול לאכול.