"חדר" המאה ועשרים בהיכל היום-יום.
שבת פרשת פרה, כ' אדר שני, ה'תש"ג.
הפתגם היומי מחולק לשלושה חלקים: הנהגה הקשורה במיוחד לשבת זו, שיעורי היום, והפתגם.
ההנהגה הראשונה מתייחסת להפטרה. בשבת זו נמצאים אנו באחת מארבע הפרשיות המיוחדות — פרשת פרה, שבה אומרים את ההפטרה שבפרק ל"ו ביחזקאל. בהפטרה זו יש הבדל בין מנהג האשכנזים למנהג הספרדים: האשכנזים נוהגים לומר את כל פרק ל"ו עד סופו, המסתיים במילים "וידעו כי אני ה'"; ואילו הספרדים נוהגים לסיים שני פסוקים קודם לכן, במילים "דברתי ועשיתי". וההדגשה כאן שמנהגנו בהפטרה כמנהג הספרדים, "הפטורה: ויהי דבר ה' גו' דברתי ועשיתי" לומר את הפרק רק עד המילים "דברתי ועשיתי".
הנקודה השנייה המודגשת כאן היא ש"אומרים אב הרחמים". גם על כך דובר קודם, בי"ג אדר שני ביחס לשבת זכור — שיש קהילות שונות שבשבתות של ד' פרשיות אין מזכירים נשמות, ולפיכך אין אומרים "אב הרחמים". אך מנהגנו, שאף שזו שבת פרשת פרה, ואף שיש שאינם נוהגים כן, אנו כן אומרים "אב הרחמים". אלו שתי ההתייחסויות למנהג המיוחד לשבת זו.
שיעורים: נמצאים ביום האחרון של פרשת צו — חומש, צו, שביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ' בחודש, אומרים מפרק צ"ז עד פרק ק"ג כולל.
תניא, מסיימים ביום הזה את פרק ל"ז. השיעור היומי מהמילים "ובזה יובן" עד סיום הפרק, בעמוד כ"ג.
מקורו של הפתגם היומי במכתב של הרבי הריי"צ מכ"ג סיוון תרצ"ז. הפתגם פותח במשהו שסיפר הרבי הצמח-צדק לבנו הרבי מהר"ש — דבר שסיפר לו הסבא, אדמו"ר הזקן. בפתגם עצמו נראה התייחסות מיוחדת, בשם המגיד ממעזריטש, למזבח שבבית המקדש בעבודת ה'. נלמד מהו המזבח, ונראה שעליו ישנם שני דברים: הקורבן שמקריבים על המזבח, והאש ששורפים בה את הקורבן. ונראה שבאש עצמה שתי דרגות: אש הבאה מלמטה, שאותה מצווה להביא "מן ההדיוט", ואש היורדת מלמעלה. אלו העניינים שבהם נתייחס לפתגם היומי. וכמובן, הדבר קשור גם לפרשת השבוע, פרשת צו, שבה מדובר על האש שעל המזבח.
נקרא את לשון הפתגם: "רבינו הזקן סיפר מהתורות שאמר מורי הרב המגיד לפני ביחידות". במכתב המקורי מסופר שאדמו"ר הזקן נסע למגיד ממעזריטש בחודש אייר תקכ"ד, והתעכב שם כחמישה חודשים, עד לאחר סוכות. המגיד היה אומר דברי תורה כלליים לכל התלמידים, אך היו דברי תורה שאמר באופן אישי וביחידות לאדמו"ר הזקן. וכאן נראה אחת מן התורות שאמר המגיד לאדמו"ר הזקן באופן אישי — כנראה משום שזה עניין הקשור באופן מיוחד לשיטתו של אדמו"ר הזקן, לתורת חב"ד.
וכך הוא אומר: "היתה תורה על הפסוק אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", שהוא פסוק מפרשת צו. מהי משמעות "אש תמיד תוקד על המזבח"? יש כאן ציווי להדליק אש על המזבח, שהכהנים היו צריכים בכל יום לדאוג להביא שני גזרי עצים ולהדליק אש על המזבח.
וכך הוא אומר: "דהגם שהאש יורד מלמעלה" — אף שהיתה אש אלוקית היורדת תמיד, כמסופר בגמרא, ומבחינה חסידית הכוונה "באתערותא דלעילא", התעוררות אלוקית יזומה מלמעלה — עם כל זה "מצוה להביא מן ההדיוט", שבלי קשר לאש היורדת מן השמים, מצווים הכהנים בכל יום להדליק אש על ידי שני גזרי עצים שהם מביאים.
ואם יורדת אש מלמעלה, למה צריך את האש מלמטה? על כך אומר, שהדבר הוא להפך: האש מלמעלה תבוא דווקא מפני שמדליקים את האש מלמטה. כלשונו: "כי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא" — מפני שהיהודי מעורר מלמטה את ההתעוררות, זוכה הוא להארה גדולה מלמעלה. כך גם כאן: מפני שמדליק את האש מלמטה, זוכים שיורדת אש מלמעלה. "כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח" — הרוח מלמטה מביאה וממשיכה רוח מלמעלה. וכפי שהוא מפרט: הרוח מלמטה גורמת לרוח העליונה לבוא. ומהם שני הביטויים "אייתי רוח" ו"אמשיך רוח"? לא זו בלבד שהוא "מביא רוח" — כוח ועוצמה אלוקית מלמעלה — אלא "רוח מלמטה אייתי רוח מלעילא ואמשיך רוח מלעילא ולעילא", שהמשכת האור מלמעלה באה אף הרבה מעבר ליחס הערכי של השקעת האדם; הכול מתחיל ממנו, וההמשכה היא עצומה.
"ומצות עשה להבעיר אש על המזבח" — זהו סיום הנקודה, שמצווה להביא "מן ההדיוט", כפי שאמרנו, שמצות עשה שבכל יום ידליקו ויעשו אש. אך היכן מעבירים את האש? על המזבח. יש כאן שילוב של שני דברים — המזבח, הקורבן, והאש שמביאים על המזבח. כיצד מחברים הכול יחד? מהו המזבח, ומה מקריבים עליו? "מזבח הוא אדם כי יקריב מכם" כפי שנאמר בפרשה הקודמת, פרשת ויקרא שבתחילת הספר: "אדם כי יקריב מכם". המזבח הוא המקום שבו מביא האדם את הקורבן, ויש הדיוק הידוע ש"אדם כי יקריב מכם" אין הכוונה להקריב בהמה כפשוטה בלבד, אלא להקריב את הנפש הבהמית של האדם — שהרי לא נאמר "אדם מכם כי יקריב", אלא "אדם כי יקריב מכם".
על כך מוסיפים: בפרשת ויקרא דובר על "אדם כי יקריב מכם", ופרשת צו מוסיפה, שלאחר שאתה יודע שעליך להקריב את נפשך הבהמית, עליך להביא אש. "וההקרבה עצמה אינה מספקת", ואין להסתפק בהקרבת הנפש הבהמית בלבד, אלא "וצריכים להעביר אש על הקורבן אשר מכם" — שעבודת ה' תהיה עם התלהבות וחמימות, ולא רק עצם המעשה שעשית, אלא גם החום, ההתלהבות והאש. זהו מרכיב חשוב מאוד בעניין.
עתה מסיים המגיד את הסברו. עד כה התייחס רק למילים "אש תמיד", ופירש את עניין המזבח; ומהו הסיום "לא תכבה"? הפשט הוא שאסור שתכבה האש לעולם. אך כאן מסביר המגיד הסבר פנימי: "ואש זה לא תכבה — שהיא מכבה את ה"לא"". "לא" הוא כינוי לעניינים השליליים והבלתי רצויים; ואם אדם דואג שתהיה אש וחמימות, הרי ממילא היא מכבה את ה"לא" ומורידה את כל העניינים הבלתי רצויים, וההתלהבות האלוקית תהיה עמך תמיד. זוהי התורה שאמר המגיד לאדמו"ר הזקן.
[לפני שנמשיך: בשיחה בתשל"ז הביא הרבי את כל התורה הזו, ואמר שההוראה מזה — שה"לא תכבה, שיכבה את ה'לא'" — היא שאין לאדם להסתפק בלימוד חסידות עם עצמו בלבד, אלא צריכה להיות הפצת המעיינות גם לאחרים. כשפועלים אצל אחרים, גורמים להתלהבות להיות פעילה הרבה יותר, וממילא פועלים את ה"לא תכבה". ואמר שם הרבי שהכוח לעשות זאת ניתן על ידי אדמו"ר הזקן לכל חסיד באופן בלתי מוגבל, שכן "כל הנותן בעין יפה הוא נותן"; אין זה בערך ליכולות האדם, אלא הוא מקבל זאת לפי יכולות הנותן, ובעניין זה נותן אדמו"ר הזקן באופן עצום. הרבי גם מדייק את המילה "תמיד" שבפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח": על האדם לשמר את ההתלהבות תמיד, כי אם הוא נותן לעצמך הפוגות, בהפוגות נכנסת קרירות מחודשת של ה"לא", המקשה על המשך העבודה; אך כאשר זו "אש תמיד", והוא משמר את ההתלהבות באופן תמידי, אין הוא נותן לסדקים אלו לפתוח פתח לקרירות].
נמשיך את התורה שאמר המגיד לאדמו"ר הזקן: "את התורה הזו אמר לי מורי עשר פעמים" — באותה תקופה שנכנס אליו אדמו"ר הזקן, אמר לו המגיד עשר פעמים. לא צוין אם באותו מעמד חזר עליה עשר פעמים, או שבמשך הזמן אמרה לו עשר פעמים, אך עשר פעמים חזר עליה. ולמה? "כדי לחקקה בעשר כחות נפשי" — בכל פעם חקק לו זאת בכוח נוסף שבנפש, עד שכל עשר כוחות הנפש יהיו חדורים במסר זה.
"ויאמר לי" — המגיד אמר לאדמו"ר הזקן: "אתה תלמידי, הנך נצרך להאש תמיד". שהרי דיבר אליו באופן אישי, בתורה שנאמרה לו ביחידות ולא לכלל התלמידים. ולמה אתה זקוק ל"אש תמיד" זו? "לפי שעליך הוטל לכבות ה'לא' של המנגדים גדול" — יש "לא" גדול שעליך לכבות, ומכיוון שתתמודד עם "לא" גדול, ניתן לך הכוח שכל עשר כוחות נפשך יהיו חקוקים במסר זה, כדי שתצליח בכך. ולא רק לכבות את ה"לא", אלא, כפי שהוא מסיים, אף להופכו לטוב.
"אתה תכבה את ה'לא' והשם יתברך יהפוך את ה'לא' ל'הן'" — שתהיה התבטלות מוחלטת של הצד השלילי, שלא תהיה שום התנגדות, אלא אדרבה, המנגדים בעצמם יהפכו ל"הן" ויהיו הם עצמם אלו שלומדים, מפיצים ומתעסקים בפנימיות התורה, עד שהדבר יכבוש את כל העולם כולו.
לסיום, נראה בדרך מעניינת את הקשר להמשך ספרי יד החזקה לרמב"ם. נמצאים אנו כעת בספר זרעים; לאחר הלכות כלאים והלכות מתנות עניים, מגיעים עתה להלכות מעשר. בהלכות מעשר יש הפסוק "עשר תעשר את כל תבואת זרעך". יש מאמר מעניין של הרבי, דיבור-המתחיל "עשר תעשר", בפרשת ראה תשי"ט, המסביר את הקשר "עשר תעשר": חז"ל אומרים "עשר בשביל שתתעשר", ומבואר שהמעשר הוא החלק האחרון, העשירית — עשירית המלכות, החלק הקטן ביותר; אך כאשר פועלים עם הכוח הנמוך ביותר של הנפש, כוח המלכות, "תעשר" — הדבר פועל על כל העשר, ומאיר בכל המידות עד למעלה. ולא זו בלבד, אלא "בשביל שתתעשר", שאף ממשיך יותר מזה.
אם כן, יש כאן רמז לעניין שהמגיד המשיך בכל עשר הכוחות — הקשור להלכות מעשרות — שכל עשר כוחות הנפש יהיו חדורים במסר זה של "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". [לאחר מכן יש סיום לפתגם זה, כיצד הגיב הצמח-צדק לדברים, אך זאת נראה בעזרת השם בפתגם של מחר, כ"א אדר שני.]