"חדר" המאה ושלושה עשר בהיכל היום-יום.
שבת י"ג אדר-שני, פרשת זכור, ה'תש"ג.
בשיעורי היום שלושה חלקים: המנהגים הקשורים ליום הזה, שיעורי היום, והפתגם עצמו.
נתחיל בפתיח, בנוהג שיש ביום הזה. אנו נמצאים בשבת פרשת זכור, והרבי מתייחס תחילה להפטרה הנאמרת בה. לפי כל המנהגים, ההפטרה של שבת זו היא מפרק ט"ו בשמואל א', המספר על שאול המלך ועל עניין אגג וכו'. אלא שיש הבדל במנהגים: לפי הספרדים מתחילים את ההפטרה מהפסוק הראשון שבפרק, במילים "ויאמר שמואל", ולפי האשכנזים מתחילים מהפסוק השני, במילים "כה אמר ה'". והרבי מציין שמתחילים את ההפטרה ב"הפטורה: כה אמר ה'", דהיינו כמנהג האשכנזים.
הקטע השני: "אומרים אב הרחמים". אנו נמצאים בשבת זכור, שהיא אחת מארבע הפרשיות. ובעניין זה יש מחלוקת: מצד אחד הרמ"א, בספרו "דרכי משה" על ה"טור", כותב שבכל אחת מארבע הפרשיות — שזכור היא הראשונה שבהן — אין אומרים השכבת נשמות, דהיינו אין אומרים "אב הרחמים". לעומתו ה"אליה רבה", הרב אליהו שפירא מפראג, כותב שכן אומרים "אב הרחמים". וכאן מכריע הרבי שמנהגנו כ"אליה רבה" ולא כ"דרכי משה", וממילא אומרים "אב הרחמים" בשבת פרשת זכור.
הדבר השלישי: "אין אומרים צדקתך". כיוון שאנו נמצאים בי"ג אדר אחר הצהריים, שהוא ערב פורים — שכן י"ד אדר הוא פורים, ואין אומרים תחנון בערב פורים — ו"צדקתך" נאמר בשבת אחר מנחה, וביום שאין אומרים בו תחנון אין אומרים "צדקתך", לכן אין אומרים ביום הזה "צדקתך".
שיעורים: חומש, בשבת של פרשת ויקרא, ויקרא שביעי עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ג בחודש, מפרק ס"ט עד וכולל פרק ע"א.
תניא, בפרק ל"ז שכבר התחלנו. הקטע היומי מתחיל מהמילה "ומעות" ומסתיים בדף מ"ז במילה "התפילה".
הפתגם היומי מדבר על משמעותו של עמלק. אנו בפרשת זכור — "זכור אשר עשה לך עמלק" — ולכן תוכן הפתגם עוסק בעניין עמלק. הפתגם עצמו נלקח כעין סיכום ממאמר של הרבי הריי"צ, דיבור המתחיל "ויבוא עמלק" תר"צ, שיצא לאור בפועל בשנת תש"ט, בשבת בשלח (שגם בפרשת בשלח נכתב על עמלק).
במאמר שואל הרבי הריי"צ כמה שאלות, ומתוכן מגיע להבנה הפנימית של עניין עמלק. אצטט כמה מן הדיוקים שהוא שואל שם: דיוק אחד — הרי בכל התורה מכונה העם "בני ישראל", ואילו כאן, במלחמת עמלק, כתוב "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל", ולא "וילחם עם בני ישראל". דיוק שני — מדוע נאמרה הוראתו של משה רבנו בלשון יחיד, "צא הילחם בעמלק", ולא בלשון סיפור דברים כ"ויצאו להילחם" או "צאו"? דיוק שלישי — מדוע כתוב "צא הילחם בעמלק", ולא "צא הילחם עם עמלק"?
לאחר כל הדיוקים מסביר הרבי הריי"צ את עניין עמלק בעבודת ה' שבנפש האדם. הוא מבאר שעניין עמלק בא ליהודי כשהוא מתעורר באמונה בהשגחה פרטית, רואה ניסים שלמעלה מן הטבע והדבר משפיע עליו מאוד — ודווקא אז בא עמלק לקררו. ומדייק, שהתורה מספרת שעמלק בא להילחם בעם ישראל "ברפידים". והגמרא (במסכת בכורות, בפרק "אלו נאמרין") אומרת מהו "רפידים": יש שתי דעות — האם "רפידים" הוא שם מקום, או שהוא מצב שבו היו ישראל ברפיון מדברי תורה.
וכאן מסביר הרבי במאמר, שכשיש רפיון בדברי תורה, רפיון בעניין אלוקי-רוחני, מיד נכנס עמלק לתמונה וגורם לאדם קירור וספקות, לקררו מיחס רציני לענייני תורה ויידישקייט. ולכן, כשצריך להילחם, אין להילחם עם הקרירות עצמה אלא עם הסיבה המביאה אותה. אין נלחמים "עם עמלק" אלא "בעמלק" — בדבר שהוא הסיבה לקרירות, הרפיון מדברי תורה והקרירות בעניני קדושת התורה. את זה צריך לעקור, דהיינו להתחזק בקדושת התורה, וממילא יבוא ביטולו של עמלק.
נקרא עתה את לשון הפתגם, שבו מסכם הרבי בלשונו את אותו מאמר. הפתגם מתחיל: "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", ומבארים מהו "ברפידים" — "כשמתרפים בתורה". [וההסבר במאמר, שגם במקורו נכתב באידיש: "נעשים חלשים בתורה"]. ובמה מתבטאת החולשה? "שלימוד התורה היא הרי על מנת לעשותם ולקיים". שכן מטרת לימוד התורה אינה רק שכל יפה ורעיונות נפלאים, אלא הקיום — ללמוד תורה מתוך קבלת עול, שמה שהקדוש-ברוך-הוא אומר הוא מה שיש לעשות. הרפיון הוא כשלומדים את התורה רק בצדה השכלי והרעיוני, ולא מתוך גישה שמדובר בדבר מעשי.
ומהו עמלק? זה המקרר את היהודי, נותן בו קרירות בכל יחסו לקדושת התורה. "וילחם עם ישראל" — וכאן באה התשובה מדוע נאמר "עם ישראל" ולא "עם בני ישראל": יש כאן רמז שאין הוא נלחם רק בעם, שהם בני ישראל, אלא נלחם בקדושת התורה, וזה מרומז במילה "ישראל". כיצד? ידוע ש"ישראל" "ראשי תיבות "יש שישים ריבוא אותיות לתורה"", דהיינו שלכל יהודי יש שייכות פנימית, נפשית ורוחנית לכל פרט בתורה, "דכל אחד מישראל יש לו אות אחת בתורה". התורה שייכת ליהודי, ולכל אחד יש בה את האות שלו.
"ולכן נהגו כל ישראל לכתוב אות בתורה". במובן הפשוט אפשר שהכוונה שבסיום ספר תורה ניגשים אנשים לכתוב בו, אך הרבי הזכיר מאמר זה בהקשר של מבצע "אות בספר תורה", שלכל יהודי תהיה אות בספר תורה. הרבי ביאר שכוונת הדברים, שנהגו כל ישראל לכתוב אות בתורה, היא שכל אחד מרגיש שיש לו שייכות פנימית מאוד לתורה.
אם כן, בא עמלק ונלחם עם ישראל — הוא בא להילחם בעניין זה, בגישה של קדושת התורה; "ועמלק מצנן את קדושת התורה". זה מתאר את החצי הראשון: מה עושה עמלק, וכיצד מתמודדים עם זה. "והעצה לזה" ומהי העצה? מה עשה משה רבנו כשבא עמלק? כתוב שאמר ליהושע "בחר לנו אנשים". והדיוק הוא שצריכים להיות "אנשי משה" — כדי להילחם בעמלק צריך אנשים הקשורים למשה, למשה רבנו שבדור, הנותן לך את קדושת היהדות ולא את גישת ההיגיון והשכל שלך.
ו"משה" אינו רק משה רבנו שהיה אז, בעת שהתורה מספרת על עמלק, אלא "ואתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" — שבכל דור יש התפשטות של משה. וכשם שבכל דור יש עמלק, כך בכל דור, כדי להתמודד עם קרירות עמלק, צריך להתקשר עם משה שבדור, "שבכל דור יש ראשי אלפי ישראל"; וכשמתקשרים עם משה שבדור, יש את היכולת להתמודד עם קרירות עמלק.
עתה מתייחס הרבי לדיוק האחרון שהבאנו מן המאמר — מדוע לא נאמר "וילחמו" או "צאו", אלא לשון יחיד. "וצא הילחם בעמלק" בלשון יחיד: הטעם שמשה רבנו אומר זאת "בלשון יחיד" הוא להדגיש שאין זה סיפור דברים על מלחמה שהיתה אז, אלא לשון עכשווית ונצחית. אומרים לך: בכל עת שאתה לומד פסוק זה — "צא הילחם בעמלק". "לפי שהתורה נצחית בכל דור, בכל זמן ובכל מקום בשווה", וממילא ההוראה היא הוראה נצחית לכל דור. וכדי שיהיה ברור שמדובר בהוראה נצחית, התבטא משה רבנו בלשון כזו.
באחת השנים הזכיר הרבי את כל הפתגם הזה, ואמר — כשהוא מדבר על עצמו — שהעניין קשור בכך שהוא יצא עם כל המבצעים. הרבי אמר שכל רעיון המבצעים הוא לחזק עניין זה: לחזק את קשרו של היהודי לקדושת התורה, וממילא לבטל את קרירות עמלק. ופירט: מבצע תורה — לדבר עם יהודים שיבואו ללמוד תורה ברבים, כדי שתהיה להם אפשרות ללמוד; מבצע תפילין — כפי שנאמר שההקדמה לתורה צריכה להיות עבודת ה', ותפילין קשורים לשעבוד הלב והמוח, וזה יסייע שהתורה אחר כך תהיה כראוי; מבצע אהבת ישראל — הקדמה לתפילה, הבא עוד קודם לכן; וכן מבצע חינוך וכל המבצעים — הרבי אמר שכל המבצעים הם עניין זה.
ובמיוחד דיבר הרבי אז על מבצע "אות בספר תורה", שהוא ממש המבצע הנוגע לעניין זה. כלומר, לכל מבצעי הרבי מטרה כללית אחת: משה רבנו שבדור המגייס את עם ישראל להילחם בקרירות שעמלק מוביל; וכשעובדים בבחינת "אנשי משה", ודאי שמצליחים להגיע למטרה זו.