"חדר" המאה ושנים עשר בהיכל היום-יום.
יום שישי י"ב אדר שני ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, ויקרא, שישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ב בחודש, אומרים מפרק ס"ו עד וכולל פרק ס"ח.
תניא, מתחילים היום פרק חדש, פרק ל"ז, מתחילת הפרק במילה "והנה", והשיעור מסתיים במילים "בעבירה ח"ו".
הפתגם היומי מתייחס לנושא שבפרשת השבוע, פרשת ויקרא. נושא מרכזי בפרשת ויקרא, שהרעיון שלו מופיע כבר בכמה וכמה מקומות בחסידות — החל מן המאמר המפורסם של אדמו"ר הזקן ב"לקוטי תורה", דיבור המתחיל "אדם כי יקריב", שבו פותח אדמו"ר הזקן בכמה שאלות ומגיע לשאלה המרכזית המוזכרת גם כאן. השאלה היא, שמבחינה דקדוקית, מדוע נאמר בפסוק "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'"? לכאורה היתה המילה "מכם" צריכה לבוא לפני המילים "כי יקריב" — "אדם מכם כי יקריב קרבן לה'" — ומדוע נאמר "אדם כי יקריב מכם", כאילו הקרבן הוא "מכם"? זו השאלה שכבר אדמו"ר הזקן שואל ב"לקוטי תורה".
שאלה זו חוזרת בהרבה מאמרי חסידות, ותוכן הפתגם היומי נלקח ממאמר שפרסם הרבי הריי"צ בשנת תש"א, דיבור המתחיל "ושאבתם מים בששון", המודפס בספר המאמרים קונטרסים, מאמר ביידיש. מתוך מאמר זה לקח הרבי את הפתגם — לא ממש מילה במילה, אלא כעין תמצית וסיכום של הנקודות הכתובות שם.
הרבי הריי"צ פותח לפני כן באריכות, שכידוע נאמר על הקמת המשכן "עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", והכוונה היא בליבו של כל אחד ואחד, בתוך כל אחד ואחד. וכל העבודות שהיו בבית המקדש ישנן גם בנפש האדם. ומכאן הוא עובר לעבודת הקורבנות, ואומר שהקורבנות שהביאו לבית המקדש לכפר על עוונות האדם יש להם משמעות פנימית — לא רק הבהמה שהביאו, אלא בעיקר עבודת התשובה והווידוי שהיהודי הביא יחד עם הקורבן.
שכן, כידוע במפרשים, וכפי שאומר הרמב"ן, על האדם לחשוב בעת הבאת הקורבן שזה חסד גדול; שהרי כל מה שנעשה בקורבן היה ראוי להיעשות לחוטא עצמו, אלא שהקדוש-ברוך-הוא נתן לו תחליף — בדומה ל"כפרות" שאנו מכירים מערב יום הכיפורים. בחסדי ה', ניתנה לנו האפשרות להביא בהמה, ותהיה זו כפרה על עוונותינו.
על פי זה מתחיל הרבי הריי"צ במאמר לבאר את הפסוק הראשון שבפרשת הקורבנות: "אדם כי יקריב מכם" — וזהו הפתגם היומי. נקרא את הפתגם בתרגום מן המקור באידיש. "התחלת פרשת הקרבנות היא: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'"" — זהו הפסוק הראשון שבו פותחים את נושא הקורבנות.
והוא שואל: "צריך היה להיות כתוב "אדם מכם כי יקריב גו'"?", שהמילה "מכם" תבוא לפני המילים "כי יקריב", וכך היה מתאים יותר. "אומר על כך אדמו"ר הזקן" — והוא מאמר ב"לקוטי תורה", שבו כבר שואל אדמו"ר הזקן שאלה זו — שכוונת התורה לומר לנו כך: מהו פירוש ""אדם כי יקריב"? כדי שאדם יתקרב לאלוקות", כדי שיוכל להיות קרוב יותר לקדוש-ברוך-הוא — "הרי זה "מכם קרבן לה'", מכם עצמכם צריך להיות הקרבן" את הקורבן עליו להביא "מכם", מתוככם. אל תביא דבר חיצוני, בהמה חיצונית כלשהי, ותצא ידי חובתך; אלא הבא את פנימיותך, הבא את עצמך לקדוש-ברוך-הוא, "מכם" ומתוך עצמכם ממש; והקורבן צריך להיות מתוככם ממש.
ומה צריך להקריב? "להקריב את הבהמה הפרטית, את היצה"ר שנקרא נפש הבהמית", שעל כך נאמר "אדם כי יקריב מכם". וכפי שמסביר גם אדמו"ר הזקן ב"לקוטי תורה", הכוונה לנפש הבהמית של האדם, ליצר הרע שכינויו "נפש הבהמית".
כידוע בתניא, בתחילתו הביא אדמו"ר הזקן את הלשונות מהגמרא — "יצר הרע", "יצר טוב" — ואחר כך עובר לכנותם "נפש בהמית" ו"נפש אלוקית". מה ההבדל בין הכינוי "נפש אלוקית" ו"נפש בהמית" לבין "יצר הרע"? לכאורה מדובר באותו דבר בדיוק, ובכל זאת בחסידות מכנים זאת דווקא "נפש בהמית" ולא "יצר הרע". מדוע? כי כשאומרים "יצר הרע" מתקבלת משמעות של דבר, ציור או נטייה רעה; אך כשאומרים "נפש", מבינים שמדובר במערך שלם — נפש שלמה עם עצם, כוחות ותוכנים; אין זה דבר פשוט.
באחד המאמרים בתש"ח ממקד הרבי הריי"צ ואומר, שכשאומרים "יצר הרע" מתכוונים בעיקר למידות; "יצר הרע" הוא בעיקר מה שמתלבש בלבושי הנפש — מחשבה, דיבור ומעשה. זהו "יצר הרע".