"חדר" המאה ותשעה בהיכל היום-יום.
יום שלישי ט' אדר שני ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, ויקרא, שלישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ט' בחודש, אומרים מפרק מ"ט עד פרק נ"ד כולל.
תניא, נמצאים באמצע פרק ל"ו. השיעור היומי מהמילים "ולזה נתן" עד עמוד מ"ו, מסיים במילים "מעריבים כו'".
לפתגם היומי שני חלקים: החלק הראשון מתייחס לצורת ההגייה של קטע מסוים בברכת הנהנין, והחלק השני הוא פתגם עם מסר מעשי מעניין — שכפי שנראה, קשור אף לתאריך שבו מופיע הפתגם.
נתחיל בקטע הראשון, בעניין הניקוד. יש מדקדקים ידועים שכתבו ספרי דקדוק, ואנו מדברים כעת על שניים מהם. הראשון, שראשי התיבות של כינויו הם הרז"ה [הוא הרב זלמן הענא], הוציא ספר בשם "שערי תפילה" בענייני דקדוק ותפילה. ולעומתו, מי שיצא כנגד אותו ספר, להתקיפו בכל מיני דברים וללכת נגדו בתקיפות, היה רבי יעקב עמדין, המכונה היעב"ץ, שהוציא נגד הרז"ה ספר בשם "לוח ארש" — שכל מטרתו כנגד הספר "שערי תפילה". המילה "ארש" היא מלשון דיבור, כלשון "ארשת שפתינו".
הוויכוח שהם דנים בו הוא על קטע מתוך תפילת הימים הנוראים, שבו אנו אומרים "ואימתך על כל מה שבראת". ביניהם ויכוח גדול כיצד מנקדים את המילה "כל" — האם בחולם או בקמץ; (בהגייה האשכנזית ההבדל בולט יותר), האם אומרים "על כּוֹל (בהגייה אשכנזית KOYL) מה שבראת" או "על כָּל (KOL) מה שבראת". הרז"ה אומר שמנקדים בחולם, ואילו היעב"ץ טוען שמנקדים בקמץ.
מעניין לראות את ניסוחיו של היעב"ץ נגד הרז"ה בעניין זה, שהוא דוחה אותו בתוקף רב, גם בסברות וגם בביטויים — אומר עליו שהוא "חולם חלום" באומרו שזה בחולם, ומדבר בסגנון של לשון נופל על לשון בוויכוחם.
כאמור, זה נאמר על הקטע שבתפילת יום הכיפורים; ואילו כאן מדובר בברכת "בורא נפשות רבות", שגם בה יש את הביטוי "על כל מה שבראת", וממילא יחול בה אותו ויכוח עצמו. המסקנה שמביא הרבי כאן בפתגם היא שצריך להיות כדעת הרז"ה; וכידוע, אדמו"ר הזקן הכריע כמותו בדברים רבים שכתב בסידור, וגם כאן מכריעים כמותו.
וזה לשון הפתגם: "בברכת בורא נפשות אומרים "על כל מה שבראת", כל בחולם ולא בקמץ". זהו הקטע הראשון של הפתגם, המתייחס פשוט לאופן ההגייה הנכון. כפי שרואים בספריהם, לוויכוח יש משמעות גם בשאלה האם עוצרים במילה "כל" — כלומר, שהעניין נסתיים, ו"מה שבראת" הוא נושא המשך אחר — או שהכול קשור; והניקוד משנה את המשמעות. יש לעיין בפנים בלשונם כיצד הם אומרים זאת. הספרים שמצאתי מהם הם הדפסות עתיקות מאוד, באותיות שבורות מאוד, וקשה אף לקרוא ברצף ולהבין את כל הדיוקים; בכללות זה מה שראיתי שם.
כעת נעבור לחלק השני של הפתגם. פתגם זה כבר היה לנו לפני ארבעה ימים, בה' אדר שני, שנלקח מאותו מכתב של הרבי הריי"צ — והפתגם היומי הוא מאותו מכתב ממש. המכתב מופנה לתמים שביקש מהרבי הריי"צ כיצד יוכל להיות מקושר לרבי וכו'.
וזה לשון הרבי הריי"צ הכותב לו: "גודל התשוקה להתקשרות יכולה להיות שביעתה רק במאמרי החסידות אשר אומר וכותב הרב" — התשוקה הגדולה שיש לך להיות מקושר אליי יכולה להיות מושבעת רק במאמרי החסידות שאומר וכותב; אפשר להשביעה רק אם תלמד את המאמרים. במכתב זה כתוב הדבר בגוף ראשון, שהרבי הריי"צ אומר על עצמו "רק במאמרי החסידות שאני אומר וכותב", וכשהעתיק זאת הרבי כתב זאת בגוף שלישי, "שאומר וכותב הרב". הכוונה היא ללמוד את מאמרי הרבי, וזה הגורם להשביע את התשוקה, "כי בראיית פנים בלבד לא סגי" לראות את פני הרבי הוא עונג עצום, אך אין די בכך; צריך גם ללמוד את מאמריו.
ויש בעניין זה שייכות מעניינת לתאריך: בתאריך זה, ט' אדר שני שנת ת"ש, שלוש שנים לפני הוצאת ה"היום-יום", הגיע הרבי הריי"צ לארצות הברית, והחסידים יכלו לראות את פניו — חלקם בפעם הראשונה, וחלקם לאחר שנים רבות. בהתאם לתאריך זה מתאים לומר שראיית פנים לבדה אינה מספיקה, ושכדי שתהיה התקשרות צריך פשוט ללמוד את מאמרי החסידות.
ואכן יש בעניין זה מכתב שכותב הרבי להנהלת ישיבות תומכי תמימים בלוד, בנוגע לשאלה אילו מאמרי חסידות צריך ללמוד עם הבחורים. הוא אומר להם, שבוודאי צריך ללמוד את מאמרי כל רבותינו נשיאינו, אך מצד ההתקשרות צריך שיהיה לימוד תורת הנשיא — ללמוד את מאמרי הרבי; שכן ההתקשרות בדורנו, של כל חסיד בדורו ובזמנו, צריכה להיות למאמרי הרבי שבדורו.
ובמכתב אחר לשון הרבי: "מוכרח הלימוד לעתים קבועים להיות דוקא בתורת הנשיא", ובפרט בזמנים מסוימים צריך ללמוד במיוחד את מאמרי נשיא הדור. והוא אומר: "או בתור הקדמה לכל ענין באמירת מאמר כללי, ובכלל בזמנים כלליים" — כשמגיע עניין כללי ורוצים ללמוד לרגל תאריך מסוים, אילו מאמרים ללמוד? קודם כל את מאמרי הרבי; וכשמגיעים ימים מיוחדים, תמיד יהיה בראש שזהו הנושא שעליו צריך להיות עיקר הדגש אצל חסיד הרוצה להיות מקושר לרבי.
ולסיום, נקשר את העניינים למהלך ספר "יד החזקה" לרמב"ם. בפתגמי הימים האחרונים אנו נמצאים בספר הפלאה, בהלכות מתנות עניים, כפי שראינו בכמה פתגמים קודמים. אפשר לקשר גם את הפתגם היומי להלכות מתנות עניים, שהרי מהו עניינו של העני? העני רעב, וצריך להשביעו על ידי המתנות שציווה הקדוש-ברוך-הוא לתת לו. שם מדובר בעני הרעב ברעב גשמי, שצריך לתת לו את הדבר שישביעו; ואילו כאן בפתגם מדובר במי שרעב באופן רוחני. וכיצד משביעים אותו? כיצד נותנים "מתנות עניים" לאדם עני ורעב להתקשרות? על ידי שילמד את מאמרי החסידות שאומר הרבי.