"חדר" המאה ושמונה בהיכל היום-יום.
יום שני ח' אדר שני ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, ויקרא, שני, עם פירוש רש"י.
תהילים, ח' בחודש, מפרק מ"ד עד פרק מ"ח כולל.
תניא, פרק ל"ו. השיעור היומי מהמילים "והנה תכלית", והסיום בעמוד מ"ו במילה "במציאות".
הפתגם היומי נלקח ממכתב מעניין מאוד — ומומלץ מאוד לקרוא אותו בשלמותו במקורו — שכתב הרבי הריי"צ ביום זה, ח' אדר תרפ"ט. זהו מכתב ארוך לחסיד שסיפר לרבי על חותנו שנפטר, ובו כותב הרבי הריי"צ באריכות על יהודי הדור הקודם, ועל כך שאין היום אנשים כאותם אנשים, אפילו אלו שבדור הקודם נחשבו לאנשים פשוטים ממש.
יש שם ביטוי מעניין: "אפילו עלה וחציר של הדור הקודם יותר טוב מאגסים, שקדים ורימונים של הדור הזה, ומי יודע מה יהיה בדור הבא?" — לא רק ענף מן האילן, אלא אפילו עלה וחציר של הדור הקודם עולים על פירותיו המשובחים של דור זה. קודם לכן הוא מתאר את תמימותם, שלא חיפשו דבר אלא רק לעשות את עבודת השם בלא תארים וכו'. ולבסוף הוא פונה אל הכותב: אדם המקונן על כאבו — מה יכול לנחמו? פתגם שכתב לו פעם אביו, והוא מביא אותו.
מעניין להשלים: במכתב אחר מתייחס הרבי הריי"צ לאותו פתגם שכתב לו אביו, ומוסיף תיאור. הוא מספר שאף שהם גרו יחד בליובאוויטש, כאשר היה הרבי הרש"ב נוסע לחוץ לארץ לעניני בריאות או לאזכרות, היה כותב מכתבים לרבי הריי"צ. במכתבים אלה כתב בעיקר ענייני הדרכה — הנוגעים להנהגת הישיבה, להנהגת החסידים, ועצות שקיבל מאבותינו רבותינו בעבודת השם — ואומר הרבי הריי"צ: "זכיתי לרוב טוב במכתבים האלה".
אחד ממכתבים אלה הוא הפתגם היומי. "אדוני אבי מורי ורבי [הרש"ב נ"ע] כותב באחד ממכתביו: טובה פעולה אחת מאלף אנחות". כלומר, ייתכן שאדם נאנח ונאנח על כל מיני צרות; אך אלף אנחות אין להן ערך לעומת פעולה טובה אחת שתיעשה למעשה בפועל — פעולה אחת טובה מן הכול.
ומסיים הרבי הרש"ב לאותו יהודי: "אלוקינו חי, ותורה ומצוות נצחיים המה, עזוב את האנחה" — אל תשקע באנחות על מה שהיה, על מה שנחסר ועל מה שחסר — "ושקוד בעבודה בפועל ויחנך האלוקים" — האדם צריך לשקוד על עבודת השם בפועל, ואז ייתן לו הקדוש-ברוך-הוא חן ועוצמה, והכול יהיה כראוי.
באחד ממכתביו מתייחס הרבי הריי"צ לפתגם זה ואומר, ששמע אותו מפי קודשו של אביו — לא רק שכתב לו זאת, אלא גם אמר לו זאת בעל פה, והוא חי את הדברים כאילו נאמרו עתה.
במכתביו ובהנהגתו של הרבי אנו רואים מאות פעמים כיצד הוא מעורר יהודים למעשה בפועל, לעשות ולא לשקוע באנחות. כמו בשיחה הידועה שבה מבאר הרבי מדוע לא בכה יוסף על חורבן המשכן שבחלקו, ובנימין לא בכה על חורבן בתי המקדש שבחלקו, אלא כל אחד בכה על חלקו של השני: זלזל בעצמך — אל תבכה ואל תיאנח, אלא עשה ובנה את הדברים. דבר שאינך יכול לתקן, אין לך ברירה; אך דבר הנוגע אליך, ודאי שעליך לעשותו. זה העיקר, וזו הנקודה.
נתקדם בהקשר הפתגם למהלך של יד החזקה לרמב"ם. בפתגמים של ימים אלה אנו נמצאים בספר זרעים, וכבר ראינו את ההקשר הכללי שלו. הלכות ספר זרעים מתחילות בהלכות כלאיים, ואחריהן הלכות מתנות עניים, הלכות תרומות, הלכות מעשרות, מעשר שני ונטע רבעי וכו'. את הפתגם היומי אפשר לקשר, בדרך רמז, להלכות השניות שבספר זרעים — הלכות מתנות עניים.
מהו כל הרעיון של מתנות עניים? יש עניים, ומה מצב חייהם — האם הם נאנחים כל העת? ומה אומרת מצוות מתנות עניים? שתעשה פעולה אחת, תיתן לו נתינה, תיתן לו מתנה — ויוצא טוב מאלף אנחות; פעולה אחת טובה יותר. זהו בעצם נושאן של הלכות מתנות עניים: כיצד להתמודד עם האנחות. ההבדל הוא שם, שמדובר באנחות של אדם אחר, וכאן — באנחות של עצמך; אך הרעיון אחד הוא — שהפעולה האחת טובה מאלף אנחות, וזאת רואים גם ברעיון של הלכות מתנות עניים.