"חדר" המאה ועשרה בהיכל היום-יום.
יום רביעי י' אדר שני ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, ויקרא, רביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, י' בחודש, אומרים מפרק נ"ה עד פרק נ"ט כולל.
תניא, נמצאים באמצע פרק ל"ו, מהמילים "וגם כבר". השיעור מסתיים בעמוד 92 במילים "וחיי כו'".
הפתגם היומי הוא פתגם קצר שנלקח ממכתב שכתב הרבי הריי"צ בט"ו באדר ראשון תרצ"ח, ליהודי חסיד שהתכונן לעזוב את ורשה עם משפחתו ולעבור לארץ. הוא שאל את הרבי הריי"צ האם נכון לעשות זאת, והרבי כותב לו שהדבר נכון מאוד, ומאחל להם שיגיעו למחוז חפצם ויסתדרו, ויזכו לשידוכים עם אבות הבנות, ולנחת וכו'; ואז הוא נותן לו הוראה מה לעשות לפני עזיבתו את ורשה.
הרבי הריי"צ כותב לו שלפני עזיבתו את ורשה יסדר בוודאי התוועדות בבית הכנסת. נעיין בלשון ובמשמעותה: "טרם הנסיעה ממקום מדורו". במקור מבואר שהכוונה לוורשה, אך הרבי מצטט את הדבר הנוגע לכלל, ולכן אינו מציין עיר מסוימת, שכן הדבר שייך בכל מקום.
""יסדר התוועדות חסידית, ויקבל ברכת פרידה מחבריו הטובים" — שיברכוהו ויאחלו לו נסיעה טובה. וכאן בא הסבר. לכאורה יש כאן שתי פעולות הופכיות: מצד אחד פרידה מן החברים, ומצד שני התכנסות והתוועדות משותפת. מהו אפוא הרעיון?
"וכמאמר הידוע, חסידים אינם נפרדים כי לעולם אינם נוסעים איש מרעהו". חסידים לעולם אינם נוסעים ונפרדים באופן שכל אחד הולך לכיוונו והם מתנתקים חלילה זה מזה; "בכל מקום שהם נמצאים, הם משפחה אחת". שכן, אילו היה מדובר באנשים זרים, הרי הקשר ביניהם נקודתי — היום יחד ומחר כל אחד לדרכו, בלא קשר. אך כשמדובר במשפחה, גם כשאחד מבניה נוסע רחוק ונמצא פיזית במרחק — במהות הוא קשור, ולעולם אינו רחוק. זהו הכוח.
כפי שכותב הרבי באחד ממכתביו, המופיע ב"נקודות היסודיות", שמטרת ההתוועדות הנעשית לפני הנסיעה היא לפעול שלא ישכחו פתגם זה, ולזכור שריחוק המקום לא יחולל ריחוק בין החסידים. אדרבה, אפשר להמשיך את ההתקשרות, ואם כולם יהיו מקושרים בלימוד החסידות ובהנהגה חסידית, תתחזק ההתקשרות ביניהם ויורגש באמת שהם משפחה אחת. זו מטרת ההתוועדות — לפעול את ההרגשה הזו.
מעניין לציין שהתקיימה התוועדות של הרבי בשבת מברכים ניסן תשי"ז, כאשר תוכננה נסיעת קבוצה מן הרבי למקומות מסוימים. אמר הרבי: בעצם אין צורך לנסוע מכאן, לעולם אין צורך לנסוע מכאן; אלא שיש צורך לפעול דברים במקומות מסוימים, ולשם כך צריך הגוף הרשמי להימצא במקום מסוים ולפעול. על כן נוסעים פיזית, אך בעצם נשארים כאן — נוסעים לשם כמי שנשאר כאן; הנסיעה היא רק פיזית ולא עניינית. תמיד מרגיש החסיד שהוא בן מלך, קשור לרבי וקשור למקום המרכזי, וממילא כולם משפחה אחת וקשורים יחד, אף אם מבחינה טכנית פיזית זה נמצא במקום אחד וזה במקום אחר. זהו רעיון הפתגם.