"חדר" המאה ושישה בהיכל היום-יום.
יום שבת ו' אדר-שני ה'תש"ג.
לפני שיעורי היום יש התייחסות לשתי הנהגות הנוהגות אצלנו ביחס להפטרת השבת. הקטע הראשון מתייחס להפטרה עצמה. ידוע שיש חילוקי מנהגים בהפטרות — יש הפטרות הנוהגות אצל האשכנזים, ויש הנוהגות אצל הספרדים, ואף שבדרך כלל ההפטרות שלנו כמנהג הספרדים, בשבת זו הדבר שונה. אצל הספרדים מפטירים בשבת זו "ויעש חירום", שבפרק ז' של מלכים א', ואילו אצל האשכנזים מפטירים "ותשלם כל המלאכה", שבפרק ז' של מלכים א'. ההדגשה כאן היא שבשבת זו "הפטורה: "ותשלם כל המלאכה"", כמנהג האשכנזים.
אחר כך יש התייחסות שנייה לברכות ההפטרה. אחרי ההפטרה יש כמה ברכות, ובדפוסים קודמים של הסידור הופיעה הגהה בסיום הברכה הראשונה, שהתייחסה לסיום הברכה הראשונה ולסיום השנייה. יש בעניין זה כיצד הבין בעל "שער הכולל" את ההגהה, וכיצד מדגיש הרבי כאן מה צריך לעשות. בסיום הברכה הראשונה הלשון הוא "כי א-ל מלך נאמן ורחמן אתה", והמילה "ורחמן" היתה כתובה בסוגריים. על כך העיר בעל "שער הכולל", שהסוגריים באות לומר שיש להשמיט את המילה "ורחמן" ולא לאומרה. מדוע? משום שיש כלל שסיום הברכה צריך להיות דומה לחתימה; ובחתימה כתוב "המלך הנאמן בכל דבריו", ולכן לכאורה גם בסיום צריך להיות "כי א-ל מלך נאמן", בלי להזכיר "רחמן".
לעומת זאת, בברכה השנייה, שסיומה "ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה", הוסיפו את המילה "ותשמח" בסוף הברכה, כדי שיהיה הסיום דומה לחתימה. ובעל "שער הכולל" הבין, שמאותה סיבה שמוסיפים "ותשמח" בברכה השנייה, צריך להשמיט את "רחמן" בברכה הראשונה, כדי שבשתיהן יהיה דמיון בין סיום הברכה לחתימה. על כך בא הרבי ואומר במנהג "בברכות הפטורה אומרים תמיד: נאמן ורחמן אתה, תושיע ותשמח" — היינו שבכל אופן כן אומרים סיומת זו, ואין משמיטים את המילה "רחמן". מעניין הדיוק, כפי שמישהו העיר — לא ראיתי הסבר מדוע ההדגשה כאן היא "אומרים תמיד", כאילו לפעמים כן ולפעמים לא; אם לא היינו סבורים שיש הבדל, מהו הדגש "תמיד"? על כל פנים זו הנקודה.
מישהו אחר העיר נקודה מעניינת: אמנם סיום הברכה הראשונה הוא "המלך הנאמן", אך פתיחת הברכה הבאה היא "רחם", ולכן "רחמן" יכול להתייחס גם ל"רחם" שבא אחריו. וכן ב"משמח ציון", הברכה הבאה היא "שמחנו" — כך שרואים בברכות אלו מעין שרשרת. על כל פנים, זו הנקודה שהרבי מדגיש כאן במנהג.
שיעורים: חומש, פקודי, שביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ו' בחודש, אומרים מפרק ל"ה עד פרק ל"ח כולל.
תניא, ביום הזה מסיימים את פרק ל"ה, מהמילים "והנה ביאור" עד סיום הפרק במילים "והמשכיל יבין".
בפתיחה עצמה יש התייחסות לחיבור ספר התניא. יש שתי גרסאות לגבי סדר כתיבת התניא, ושתיהן מופיעות במכתבים ובשיחות של הרבי הריי"צ. גרסה אחת אומרת, שספר התניא הוא ספר שנלקט ממה שאמר אדמו"ר הזקן ביחידות לחסידים במשך עשר שנים, מתק"מ עד תק"ן. באותן עשר שנים נכנסו חסידים ליחידות ושיתפו את הרבי בכל ענייניהם, והרבי השיב להם תשובות, וכל התשובות הללו הן היסוד לספר התניא. אך את הספר עצמו התחיל אדמו"ר הזקן לכתוב רק בתקנ"ב, לאחר עשר השנים שבהן נתן את כל העצות; בתקנ"ב התחיל לסדר את הספר, ושנה לאחר מכן, בתקנ"ג, כבר הסתובבו העתקות רבות. וכפי שידוע מהקדמת התניא, בין ההעתקות היו שיבושים רבים וזיופים מכוונים, ולכן הזדרז אדמו"ר הזקן להכניס את הספר לדפוס בצורה מסודרת, והדפוס הושלם בתקנ"ז. זו הגרסה הראשונה.
הגרסה השנייה אומרת, שהספר עצמו נכתב במשך עשרים שנה, מתק"ל עד תקנ"ה. בעשרים שנים אלו יגע אדמו"ר הזקן לכתוב את הספר, ובתקנ"ה נתן להעתיקו. כלומר, לפי הגרסה הראשונה כבר בתקנ"ג התחילו להיות העתקות של הספר, ואילו לפי הגרסה השנייה רק בתקנ"ה נתן להעתיקו; וההמשך זהה — שהיו זיופים והעתקות שונות, ולכן מסרו לדפוס. לפי שתי הגרסאות הושלם הדפוס בתקנ"ז. אלו שתי הגרסאות שנראה בחלקו הראשון של הפתגם.
ולשון הפתגם: "מקובל בפי זקני אנ"ש: ספר התניא הוא לקוטי עצות". ואכן, במקומות שונים כתוב שהיו לספר זה שמות שונים אצל החסידים בתחילה — קראו לו "לקוטי עצות" ועוד לשונות שאיני זוכר את כולן — עד שנקבע השם "ספר התניא". "מה שענה רבנו הגדול על יחידות" — אדמו"ר הזקן השיב לחסידים שנכנסו אליו ליחידות "בשנות תק"מ–תק"ן", ובעשר שנים אלו נתן את העצות שהן היסוד לספר התניא. "בקיץ תקנ"ב התחיל לסדר את ספר התניא בצורתו כמו שהוא עתה לפנינו" — לפי הגרסה הראשונה, רק בתקנ"ב מתחילים לכתוב את התניא ולסדרו בסדר המוכר לנו כיום. בשנת "תקנ"ג כבר היו העתקות רבות ממנו" — הספר התפרסם ורבים העתיקוהו, אך ברוב ההעתקות היו גם שיבושים וזיופים.
וכפי שהוא אומר כאן: "ובמשך הזמן נשתבשו וגם התחילו לזייפו" — כיוון שהיו העתקות, אחד מעתיק מן השני, היו מתנגדים שרצו לומר דברים נגד אדמו"ר הזקן, והכניסו זיופים מכוונים כדי להראות שהדברים אינם נכונים. "ומהאי טעמא [ומטעם זה] נזדרז רבנו למסרו לדפוס" — מחמת ההעתקות המשובשות והמזויפות הזדרז אדמו"ר הזקן להדפיסו, שיהיה מודפס ורשמי, בלי כל הבעיות שבכתבי היד. ההדפסה, שאינה מוזכרת כאן, היתה בתקנ"ז.
הגרסה האחרת: "יש נוסח אחר: עשרים שנה כתב רבנו את ספרו התניא, ודייק בכל תיבה ותיבה" — עשרים שנה כתב את הספר, ודייק בכל אות ואות כיצד לכותבה. מתי התחילו עשרים השנים? אין זה כתוב כאן, אך לפי החשבון שרואים בשורה הבאה — התחיל מתק"ל, שכן הוא אומר מיד ש"בשנת תקנ"ה היתה כבר צרופה ומזוקקה", היינו שבתקנ"ה כבר היה הספר מסודר לגמרי, לאחר שהתייגע ודייק בכל תיבה ותיבה; אם כן, בתק"ל התחיל, ועשרים שנה לאחר מכן, בתקנ"ה, סיים, ואז נתן רשות להעתיקו. הסיום בשתי הגרסאות זהה: "וכשרבו ההעתקות ונשתבשו מסרו לדפוס" — מסר אדמו"ר הזקן את הספר לדפוס, שהיה בתקנ"ז.
בפתגם יש עוד קטע, שאינו מתייחס לסדר כתיבת התניא אלא לתחילת התניא. לפי הגרסה הראשונה, בתק"ן רק סיים אדמו"ר הזקן לענות את השאלות לחסידים בנושא זה, ולפי הגרסה השנייה, תק"ן היתה כבר עמוק בתוך כתיבת הספר. על כל פנים, הפתגם השני מתייחס לכך: ידוע שאדמו"ר הצמח-צדק, נכדו של אדמו"ר הזקן, נולד בערב ראש-השנה תק"ן. בראש-השנה — שהוא למעשה יומו הראשון של הצמח-צדק כתינוק שאך נולד — אמר אדמו"ר הזקן מאמר מיוחד, שהדיבור-המתחיל שלו היה "משביעים אותו תהי צדיק", והוא תוכן שלושת הפרקים הראשונים של התניא.
וכפי שהוא אומר בסיום: "הצמח-צדק סיפר, אשר בראש השנה הראשונה לחייו" — שנת תק"ן, שהרי נולד בערב ראש-השנה — "אמר רבנו הגדול דרוש משביעים אותו תהי צדיק", שהיה הדיבור-המתחיל של המאמר, "והוא הוא שלושת הפרקים הראשונים של ספר התניא". ועל שלושת הפרקים הללו, המתחילים ב"משביעים אותו תהי צדיק" שנאמר מיד לאחר לידת הצמח-צדק, מדייק הרבי בשיחה ושואל: מה הקשר בין שלושת הפרקים הללו דווקא לצמח-צדק, ומדוע אמרם מיד?
קודם כל אומר הרבי: כל המושג "משביעים אותו" עיקרו קשור ללידה — לפני שהנשמה יורדת לעולם משביעים אותה שתהיה צדיק — ולכן אמר זאת אדמו"ר הזקן מיד בהקשר ללידת נכדו. אמירת המאמר "משביעים אותו" קשורה גם לראש-השנה, שכן לא אמרו בערב ראש-השנה אלא בראש-השנה, שהוא יום בריאת אדם הראשון; ובריאת אדם הראשון דומה לירידת הנשמה לגוף — אף שאדם הראשון נברא ביום זה, הנשמה ירדה לגוף ביום זה. לכן קשור המאמר ליום זה גם מצד מקורו. ואומר הרבי, שלכן נהג הצמח-צדק בכל שנה ביום הולדתו לומר מאמר חסידות, שכן כך נהג הסבא מיד ביום היוולדו.
יש עוד קשר בין שלושת הפרקים הללו דווקא לצמח-צדק. לפי ההיבט הראשון שאמרנו, רק הפרק הראשון, רק הפתיח שלו, קשור לצמח-צדק; אך במקום אחר אומר הרבי, שדווקא סיום שלושת הפרקים קשור אליו. מהו הנושא הנידון בסוף הפרק השלישי בתניא? הדעת — זה הנושא בסוף פרק ג'. ידוע, שהרבי הריי"צ מביא, שבסדר הרבנים הבעל-שם-טוב והמגיד הם כנגד שתי הבחינות שבכתר: הבעל-שם-טוב כנגד פנימיות הכתר, והמגיד כנגד חיצוניות הכתר; אדמו"ר הזקן כנגד חכמה, האדמו"ר האמצעי כנגד בינה, והצמח-צדק כנגד הדעת. נמצא שזה כל עניינו של הצמח-צדק, ולכן המאמר שאמר אדמו"ר הזקן מיד כשנולד, פתח ב"משביעים אותו" בהקשר ללידה, וסיים בבחינת הדעת — שהיא עניינו של הצמח-צדק.