"חדר" המאה וחמישה בהיכל היום-יום.
יום שישי ה' אדר-שני ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פקודי, שישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ה' בחודש, מפרק כ"ט עד פרק ל"ד כולל.
תניא, פרק ל"ה. השיעור היומי מהמילים "והוא בהקדם", ומסתיים בדף מ"ד במילה "בראשו".
הפתגם היומי נלקח ממכתב שכתב הרבי הריי"צ כתשובה לתלמיד ישיבה. בחורף תרצ"ח שלח תלמיד ישיבה שאלה לרבי הריי"צ: כיצד יסדר את סדר יומו לפי המטלות המוטלות עליו כבחור ישיבה — עליו ללמוד נגלה, ללמוד חסידות וגם להתפלל בהתבוננות, ואין הוא יודע כיצד לסדר את הזמן, מה לדחות ומה לעשות תחילה, וכיצד מסדרים את היום. על כך באה התשובה, שהיא הפתגם היומי.
נעיין בלשון. כותב לו הרבי: "לימוד הנגלה, לימוד החסידות והעבודה בפועל" — "עבודה בפועל" כוללת גם עבודת המצוות כפשוטה, ומן המכתב מובן שהכוונה גם לעבודת התפילה, כמופיע בהמשכו — שלושת מטלות אלו "כולם כאחד מוכרחים". אין הנחות, ואין מצב שתעשה אחד ותשמיט את חברו; אתה חייב בשלושתם. "ולא זו בלבד דאינו שייך לומר שהאחד ידחה או יודחה מפני חברו" — לא שייך לומר שאחד משלושת אלה יידחה מפני חברו, מפני שיש דבר חשוב יותר. וכי אפשר לוותר על אחד משלושה אלה? על כך אומר הרבי: "לא שייך".
"אלא אדרבה" — ומביא הוכחה שחייבים בשלושתם, שכל אחד ואחד זקוק לשלושתם — "הם מסייעים זה לזה". כשלומד אדם גם נגלה, גם חסידות וגם עוסק בעבודת התפילה, אדרבה, אחד מחזק את חברו ומועיל לו.
היכן רואים שצריך את שלושתם ושאחד מחזק את חברו? מביא הרבי כמאמר חז"ל: "וכמאמר ולא עם הארץ חסיד". מה למדים מכאן? "שצריך להיות לימוד הנגלה" שאם אתה חסיד במובן הפשוט — לומד חסידות — אין מצב שלא תלמד נגלה, שהרי אם אינך לומד נגלה הריהו בגדר עם הארץ, ו"לא עם הארץ חסיד". נמצא שלימוד הנגלה מסייע לכך שתהיה חסיד; כדי להיות חסיד מוכרח להיות לימוד הנגלה. זה הנלמד מן המשפט הראשון.
מצד שני, אי אפשר שילמד רק נגלה, אלא חייב ללמוד גם חסידות. מדוע? "איזהו חסיד? המתחסד עם קונו". "חסיד" במובן הפנימי, כמבואר בתניא בסוף פרק י', הוא מי שכביכול עושה חסד עם קונו. מהו "עושה חסד עם קונו"? "קונו" הוא הקדוש-ברוך-הוא, הרוצה שתהיה לו דירה בתחתונים ושיחבר האדם כל דבר עם מטרת הבריאה. וכדי להחדיר בתודעתו כיצד כל דבר משלים את כוונת הבריאה, וכיצד עושה מכל דבר דירה בתחתונים ומחבר כל דבר לאלוקות — חייב ללמוד חסידות, כדי להבין את משמעות מעשיו. אם כן, חייב הוא בלימוד זה כדי שייקרא בשם "חסיד". נמצא שחסיד חייב גם בנגלה, וכמובן חייב גם בחסידות, שאם לא כן אינו יכול להיקרא חסיד.
ומה בדבר הנקודה השלישית, העבודה בפועל? על כך אומר: "ותכלית הלימוד הלוא הוא העבודה בפועל". מהי תכלית כל הלימוד? שלא יישאר בגדר לימוד בלבד, אלא שייצא ממנו דבר מעשי. ממילא חייבים את שלושתם.
מעניין לראות את המשך המכתב שכותב לו הרבי הריי"צ. ביחס לזמן עבודת התפילה הוא אומר שאין לה שעות קבועות ביום — אם שעה, שעתיים או חצי שעה — אלא כמה זמן שדרוש; ואף על פי כן צריך לקבוע לה זמנים, ושבת הוא יום מסוגל יותר לכך. אך נגלה וחסידות צריכים להיות באופן קבוע, כמה שעות בכל יום, וכל אחד צריך להתייעץ עם המשפיע שלו כיצד לסדר את אותן שעות. נגלה וחסידות אינם דבר של פעם בשבוע, אלא דבר קבוע מאוד.
ואז מתייחס הרבי לשאלה מעניינת. הוא אומר "ומה שאמר" — כנראה כתב אותו בחור שהוא רואה מולו את כל הש"ס, שהוא גדול ורב, וכיצד אפשר להספיק את כולו; וכי אתה רואה את המטלות המוטלות עליך? כיצד נגיע לכל זה? על כך משיב הרבי ברמז: "כתיב לב חכם לימינו". הכוונה לפסוק שאומר שלמה המלך "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו". מהי משמעות הדבר? יש לזה פירוש שהעולם רגיל בו, ואליו מרמז הרבי.
ותחילה המשפט הבא, ואחריו נסביר. הוא אומר: "צריכים לדעת מה שכבר למד" — שיהיה האדם בשמחה ממה שכבר הספיק וממה שכבר למד, ולא ייבהל ממה שעוד עליו ללמוד. מה שלמדת — שמח בו, ואל תסתכל על העתיד ועל הריבוי ותתייאש. מדוע נרמז הדבר במושג "לב חכם לימינו"? כשפותחים ספר יהודי יש בו תמיד צד ימני וצד שמאלי: הצד השמאלי הוא כמה עוד נותר וטרם הספקתי, והצד הימני — אף שאולי מועט הוא — הוא מה שכבר הספקתי. על מה צריך אדם להסתכל כדי להיות בשמחה? אם "לב חכם" הוא, יסתכל לימינו — מה שהספיק, ולא על מה שלא הספיק ויחשוב מי יודע מה יהיה. צריך לדעת את מה שכבר הספיק.
ומסיים הרבי את הקטע בפתגם שבגמרא במסכת עירובין: "ראשון ראשון משבר כנפיו". מהי הכוונה? הגמרא מביאה משל כיצד אדם צריך ללמוד תורה — משל לצייד ציפורים: אם תצוד ציפור ותניחה בצד ותלך לצוד אחרת, בינתיים תברח הראשונה; תתפוס את השנייה — תיעלם הראשונה; תתפוס את השלישית — תיעלם השנייה. מה עליך לעשות? לשון הגמרא היא "ראשון ראשון משבר כנפיו" — כל ציפור שאתה תופס, שבור את כנפיה, כדי שלא תוכל לברוח ותישמר לך, ואז תתפוס עוד ציפור. זה משל ללומד: תלמד מעט, תחזור על כך ותפנים, ואז תלך והוסף עוד מעט; וכך כל מה שלמדת תפוס בידך ולא יברח לך, ותוכל להוסיף עוד בלא להיבהל ממה שנותר. זה סיום המכתב של הרבי הריי"צ.
מעניין שביחידות האחרונה לבחורי ישיבות בתשרי תשנ"ב עורר הרבי בחוזק רב על לימוד הנגלה של הבחורים, ואמר שהלימוד צריך להיות ברמה כזו שהבחורים יחלמו בלילה על מה שלמדו ביום — עד כדי כך שיהיה הדבר מופנם ומונח, שישפיע אף על חלומותיהם.
ונסיים בקשר של הפתגמים למהלך ספר יד החזקה לרמב"ם. אנו נמצאים כעת בספר זרעים, בהלכה הראשונה שבו, כפי שראינו בפתגמים הקודמים. הנושא הראשון בספר זרעים הוא הלכות כלאים, ופתגם זה קשור אליו באופן פנימי. שכן מהו רעיון הלכות כלאים? מה מותר ומה אסור לחבר יחד — יש דברים שאסור לחברם ויש שמותר. וכל הפתגם מדבר בנקודה זו: יש לך כמה מטלות, ואתה מתבלבל — האם מותר לחברן? האם אחד צריך להוציא ואחד להשאיר? כל הפתגם בא להסביר שאדרבה, צריך לחברן יחד, ואין זו בעיה ואין זה כלאים — אלא אדרבה, אחד משלים את חברו, וזהו הדבר המושלם שמותר לעשותו.