"חדר" המאה וארבעה בהיכל היום-יום.
יום חמישי ד' אדר-שני ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פקודי, חמישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ד' בחודש, מפרק כ"ג עד פרק כ"ח כולל.
תניא, מתחילים היום פרק ל"ה, מתחילת הפרק במילה "והנה", והשיעור מסתיים בעמוד מ"ד במילה "ועבודתם".
השיעור היומי מתאר הנהגה מסוימת שהיתה בעת אמירת חסידות אצל האדמו"ר האמצעי, עם ההסבר שנתן עליה הרבי הרש"ב. הנהגה זו מופיעה בכמה מקומות בשיחותיו של הרבי הריי"צ, ונביא תוספת מעניינת שקיימת במקור — בספר השיחות, ליל ב' דחג הסוכות תרצ"ז.
הרבי הריי"צ פותח ומתאר, כפי שנאמר כאן במשפט הראשון: "בעת אמירת החסידות אצל אדמו"ר האמצעי שרר שקט מוחלט" — שקט מוחלט בקהל.
[לפני ההמשך, יש שם באמצע מאמר מוסגר מעניין: פעם אחת הגיע לליובאוויטש פרופסור מפורסם בשם אייכנטל, שהיה אורח כבוד של הפריץ הגוי של ליובאוויטש. בדרכו אל הפריץ עבר בדיוק ליד בית המדרש, בשעה שהאדמו"ר האמצעי היה באמצע אמירת מאמר חסידות. הוא נכנס וראה מאות אנשים עומדים, והבחין שיש כאן משהו מיוחד — הם עומדים בלא תנועה: מי שעיניו פקוחות אינו סוגר, ומי שעיניו סגורות אינו פותח, כולם עומדים בדממה ובריכוז מלא ומקשיבים לדברים. הוא לא הבין מילה אחת ולא הבין מהי הסיטואציה, והדבר עורר את סקרנותו מאוד.
כשהגיע אל הפריץ, שהיה אורחו, שאלו: "אמור לי, מה הדבר שראיתי בדרך?". ענה לו הפריץ מליובאוויטש: "זהו רבי האומר כל הזמן דברי תורה, ומה שראית הם החסידים העומדים ומקשיבים לדברי תורתו". הדבר עשה רושם עצום על אותו פרופסור אייכנטל, ולאחר מכן אף סייע רבות.
במה סייע? במקום אחר ממשיך הרבי הריי"צ ומתאר, שכאשר לקחו את האדמו"ר האמצעי למאסר, ידוע שהיה בו דבר מעניין — שהתירו להכניס מניין של יהודים אל הכלא, כדי שהאדמו"ר האמצעי יאמר בפניהם חסידות בהיותו במאסר. וכיצד אירע הדבר? מפני שאותו פרופסור אייכנטל נתן מצידו עדות ורשם את הכרתו ברבי, שמבחינתו החסידות היא חייו; וכשם שיש להביא רופא לאסיר, כך יש להביא לו חסידים שישמעו חסידות — שכן הוא בעצמו חווה את החוויה. זה היה אחד הדברים שסייעו לאחר מכן].
נחזור לתיאור. כפי שראה אותו פרופסור, כשהאדמו"ר האמצעי היה אומר חסידות שררה דממה. ומה נאמר בהמשך התיאור? "למרות זאת היה מכריז: שא! שא!".
במקום מסוים בשנת ה'ת"ש מוסיף הרבי הריי"צ, שהיה עושה זאת תוך כדי תנועה על השטריימל שלו — היה מעביר את ידו על השטריימל ואומר "שאַ" לכיוון ראשו. והרי הקדמנו שהיתה דממה, ולא היה צורך להשקיט איש, שכן אף אחד לא עשה רעש. אם כן, מדוע אמר מפעם לפעם "שאַ", שקט שקט?
וזה ההמשך: "אבא" אביו של הרבי הריי"צ, הרבי הרש"ב, הסביר מה מתרחש כאן, מהו עניין אמירת "שאָ" של האדמו"ר האמצעי — שהיתה זו "ראה בכך דבר שנעשה כדי להשקיט נביעת מוחין". הדבר היה כדי להשקיט את נביעת המוחין שלו. כלומר, כשהאדמו"ר האמצעי היה אומר חסידות, מוחו היה בנביעה גדולה כל כך, שבכל רגע עלתה בראשו סברה עמוקה יותר מקודמתה, ואף הפוכה ממנה, בהגיעו לרמה עמוקה יותר; והמוחין, שהיו בנביעה עצומה כזו, לא הצליח להתמודד עמם. לפיכך היה אומר לעצמו, למוחו, מפעם לפעם "שאַ שאַ", שקט — כדי שתישקט נביעת המוחין ויוכל להיות ריכוז מלא בעניין.
מעניין להשלים דבר דומה שהיה עם הרבי. בתחילת נשיאותו אמר הרבי מאמרי חסידות, והיה פותח את המאמר בקצב רגיל, ותוך כדי אמירה היה הקצב נעשה מהיר הרבה יותר, עד שהחוזרים — אלו שמקשיבים ואחר כך כותבים את המאמרים, שכן הרבי לא כתבם בעצמו — לא הצליחו לקלוט את כל העמקות, מפני שהקצב היה מהיר מדי ולא עמדו בו.
ומסופר, כפי שסיפר הרב יואל כהן, שהיה זה בתשי"ג, לקראת ההתוועדות של י"ג תמוז. הם ידעו שתהיה התוועדות ובה גם מאמר, וידעו שייתכן שלא יצליחו לעמוד בקצב ולקלוט את הכול, ולכן ביקשו רשות — דבר שלימים נעשה רגיל, עד שכמעט לא נבין את משמעות המשפט — להקליט את המאמר. וטעמם היה, שההקלטה תסייע לאלו הכותבים אחר כך את המאמר, שיוכלו להקשיב ולכתוב, שכן האמירה היתה במהירות. הרבי נתן להם רשות להקליט — דבר חריג — בתוספת התחייבות (שכן הרבי לא רצה אז מצב של פרסום), שישמידו את ההקלטה לאחר סיום העבודה עמה. הרבי הסכים, והם הקליטו.
לאחר שהקשיבו לכל ההקלטה ורשמו את המאמר כולו, לא השמידו את ההקלטה, אלא הביאוה אל מזכיר הרבי, הרב חדקוב, ונתנוה לו. שאל אותם הרב חדקוב: "הרי סוכם שתשמידו זאת, אם כן מדוע הבאתם?". ענה: "הבאתי מפני שחשבתי, אולי הרבי בעצמו ירצה להקשיב; אם הרבי ירצה — מוטב, ואם לא — אשמיד". קיבל זאת הרב חדקוב ואמר: "בסדר, נשאל". הכניס את הדבר לרבי ואמר לו שיש כאן הקלטה, אם הרבי בעצמו רוצה להקשיב למאמר שאמר. אמר הרבי: "כן, ברצוני להקשיב".
הרבי הקשיב בקשב רב לכל המאמר, ובסיום אמר דבר מעניין. הוא אמר למזכיר, הרב חדקוב, שימסור יישר-כוח גדול למקליטים; ואמר שעתה הוא מבין את ריבוי השאלות ששואלים אותו לאחר מכן על המאמרים שהוא אומר. שכן, כלשונו, "מצד נביעת המוחין בעת אמירת המאמר, אין הוא יכול להגביל את עצמו ולהסביר את הכול בהרחבה תוך כדי האמירה". רק עתה, ששמע בעצמו את מאמרו שלו, הבין מה מתרחש בעת אמירת המאמר, כי אין היכולת להגביל את עצמו. וזה בעצם אותו רעיון שנאמר כאן על האדמו"ר האמצעי — שנביעת המוחין היתה חזקה כל כך, עד שהיה צריך להשקיט את עצמו באמצע ולומר "שאַ שאַ", כדי שלא תהיה נביעת מוחין כזו.
נמשיך בסיום הפתגם. "ובכך ביאר מאמר הזהר" תוך כדי שהרבי הרש"ב הסביר שהדבר נועד להשקיט את המוחין, סיים ואמר שעל פי זה ביאר ביטוי שבזוהר. בזוהר מסביר על עמקות חוכמתם של האנשים החכמים ביותר, וסיומת האמירה שם: "סבא" — הכוונה לאדם הזקן והחכם; "סבא" בזוהר הוא כינוי לאדם שהוא מן העמקות ביותר. "דעתו סתים ושכיח" — "דעתו", היינו חוכמתו הגבוהה, מה שנקרא במאמרים "חוכמה סתימאה"; "סתים", היינו נעלם ונסתם, נעלה מאוד.
שכן, כפי שתיארנו את האדמו"ר האמצעי, נביעת המוחין ועמקותו היו גבוהות כל כך, עד שכל הזמן נכנס לו עוד רעיון ועוד רעיון. [בסוגריים: הרבי מביא, שכשמתבוננים במאמרי האדמו"ר האמצעי כפי שכתבם, לאחר קטע שלם באה פתאום אפשרות אחרת, ובסופה כתוב "ולא כנ"ל" — לא כמובן הקודם, אלא עמקות חדשה. היינו "סתים", עמוק מאוד].
"ושכיח" — יש מצב שהדבר נרגע ושוקט בלא התפעלות. יכולתו של ה"סבא", העמקן, לתת רוגע ושקט לעמקות חוכמתו — היא בעצם מה שעשה האדמו"ר האמצעי באמירת "שאַ", כדי לתת שקט ורוגע לעמקות חוכמתו.
דבר דומה כתוב בספר "עמק המלך" המתאר את האר"י הקדוש. ידוע שכל תורת האר"י לא נכתבה על ידו אלא על ידי תלמידיו. ומדוע לא כתב בעצמו? כתוב שם, שהאר"י ז"ל לא היה יכול לצמצם את עצמו בכתיבה, מפני שנביעת המוחין שלו היתה חזקה כל כך שלא יכול היה להורידה בכתיבה; ואף בדיבור היה לו קשה — מרוב ריבוי נביעת המוחין, היה לו קשה לצמצמה בדיבור מסודר שיובן.
זו גדולתם של אנשים גדולים ביותר. כך תואר האר"י ז"ל, כך קראנו על האדמו"ר האמצעי, וכך סיפרנו על הרבי. מדובר בנשיאי ישראל, שאצלם נביעת המוחין היא ברמה אלוקית גבוהה מאוד.