בחלק הקודם למדנו על צלם הבינוני והצדיק, ועל האופן שבו ספר התניא ניגש להגדרת מהות הנפש היהודית. כעת נעמיק בשבועה שמשביעים את הנשמה בטרם צאתה לאוויר העולם, ובקושי הגדול הטמון בהמשך אותה שבועה.
לשון השבועה:
הלשון "משביעים" נגזרת מכמה מובנים: מלשון שבועה, מלשון שוֹבע ומלשון שֶׁבע. יש בכך רמז שהכוחות המיוחדים שהנשמה מקבלת בהיותה בגוף (ובכך היא מצליחה לעמוד בכל הניסיונות של עולם הזה) מגיעים מבחינות ה'חיה' וה'יחידה' - מן ה'שבע', שאלו הכוחות המקיפים של הנשמה.
כעת ניגש להבין את מהות השבועה שמשביעים את הנשמה:
"תהי צדיק ואל תהי רשע" - זהו חלקה העיקרי של השבועה. באשר להמשך, "ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה - היה בעיניך כרשע", נאמרו שני פירושים:
המשפט הוא חלק מן השבועה עצמה.
השבועה עצמה היא "תהי צדיק ואל תהי רשע" - במובן של "סור מרע ועשה טוב", לעשות את הדברים החיוביים ולהימנע מן השליליים; ואילו המשפט הנוסף ניתן ככוח עזר ועצה טובה, תוספת שאינה חלק עיקרי מן השבועה.
אדמו"ר הזקן מתייחס כאן בעיקר לחלק השני, "ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה - היה בעיניך כרשע", שיש בה מן הקושי.
כדי להבין זאת יש להקדים ולהדגיש שאדמו"ר הזקן בספרו אין מטרתו, לאסוף מדרשים וגמרות ולהקשות ולפלפל בהם, כדרכם של ספרים המלקטים שאלות וסתירות ומציעים ביאורים. מטרת ספר התניא היא להסביר את פנימיות הנפש; ולכן הוא נקרא ספרם של בינונים, הבא לבאר את מהות הבינוני ואת מהות נפשו של היהודי.
כדי להוביל את הלומד להבנת מהות הנפש, מקדים אדמו"ר הזקן את המקורות הללו, במטרה להגיע למסקנה אחת: המושגים המוכרים - צדיק, רשע ובינוני - כפי שהם מופיעים במקומות שונים בגמרא ומובנים בהבנה שטחית וחיצונית, אינם מדויקים, והלומד טועה בהגדרתם. אדמו"ר הזקן יוכיח כי בשימוש בהגדרות במובנן החיצוני יווצרו לנו סתירות וקשיים בהבנת הגמרות לאשורם; נדרש כאן מבט עמוק ופנימי יותר, והוא ישמש הקדמה כללית להבנת הנפש.
השבועה שאינה נשכחת:
שאלתו הראשונה של אדמו"ר הזקן: בטרם רדת נשמה לאוויר העולם משביעים אותה. אבל לפני כן, מלמדים אותה את כל התורה כולה. ומוסיפה הגמרא כי מיד ביציאתו לאוויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו את כל מה שלמד.
אם נתבונן בלשון הגמרא, נראה שסדר הדברים הוא שמלמדים אותו את כל התורה, אחר כך משכחו, ורק לאחר מכן משביעים אותו - כלומר, שאין משכיחים מהנשמה את השבועה. וזהו מאחר, שהשבועה היא דבר שיש לחיות עמו ולזכרו, בכל רגע ורגע.
אם כן, השבועה והמשכה הם דבר שעל האדם לראות מול עיניו יום-יום: אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה - היה בעיניך כרשע. ועל זה שואל אדמו"ר הזקן "וצריך להבין", שכן קשה לחיות עם משפט זה מול העיניים תמיד. הוא דוחה לכאורה את הבנת המשפט משתי סיבות: האחת - הוא סותר הוראה אחרת של חכמינו במשנה; והשנייה - הוא סותר את הרגש האנושי הדרוש לאדם בריא וחי. ונראה את הדברים בלשונו.
הקושי הראשון - סתירה למשנה:
לאחר "וצריך להבין" ממשיך אדמו"ר הזקן בלשון "דהא תנן" - שהרי כתוב במשנה (מסכת אבות פרק ב'): "ואל תהי רשע בפני עצמך".
הרמב"ם מפרש שאין לאדם להסתכל על עצמו כרשע לעולם ואל יחשוב על עצמו שהוא רשע. אם כן, ההוראה שקיבל כל אחד ביציאתו לאוויר העולם - "היה בעיניך כרשע" - סותרת את דברי המשנה בפרקי אבות, וכיצד ניתן לשלב בין שתי ההוראות?
אדמו"ר הזקן אינו מסתפק בשאלה זו בלבד, משום שאין הכול מפרשים כך את המשנה. יש המסבירים כי הכוונה היא שכאשר האדם נמצא בפני עצמו, לבדו ואין רואה, לא יתנהג כרשע. לפי פירוש זה, הוראת המשנה מתייסת למובן אחר לגמרי, ואין כל סתירה להוראה "היה בעיניך כרשע".
הקושי השני - סתירה לרגש הבריא:
ולכן מביא אדמו"ר הזקן שאלה נוספת: גם אם נפרש את המשנה בפרקי אבות באופן שאינו סותר את הברייתא ממסכת נידה, עדיין נותרת שאלה מבחינת ההיגיון - כיצד ניתן לחיות עם תחושה שהאדם רשע? הן ילד והן מבוגר צריכים לחנך את עצמם להיות תמיד בשמחה, בהרגשה טובה ולהאמין ביכולתם. על האדם להכיר במעלותיו ולראות עצמו מסוגל לעמוד במשימות המוטלות עליו, ולא לחשוב "איני שווה כלום". כיצד, אם כן, אומרים לאדם שירגיש כל הזמן שהוא רשע?
וכאן שני צדדים למטבע. הצד הראשון: אם ירגיש כך באמת - הוא ירגיש רע כל הזמן ומצב רוחו יהיה ירוד - ודבר זה יוביל לירידה בעבודת ה'.
וזו שאלת אדמו"ר הזקן: "וגם" - אינו מובן כיצד ניתן לומר ליהודי שכעת יורד לעולם, ו'הצידה לדרך' שלו היא לזכור תמיד "היה בעיניך כרשע", שהרי אם אכן יישם הוראה זו - "יירע לבבו", ויהיה עצוב.
הבעיה עם העצבות היא, שאדם שמצב רוחו ירוד אינו יכול לעבוד את השם בשמחה ובטוב לבב. השמחה היא אבן יסוד בעבודת השם, ולא ייתכן עבודת השם בלעדיה;
[ובדורנו במיוחד מבקש היצר הרע להפיל אותנו דווקא בענין השמחה. בפרק כ"ו מביא אדמו"ר הזקן את הדוגמה של שני אנשים הנלחמים זה בזה: המנצח אינו מי שנשקו חזק יותר ולא מי שחייליו רבים יותר, אלא מי שהמורל שלו גבוה יותר. הדבק במטרתו - אף אם הוא חלש וקטן, אם אינו מתפעל מנפילות ומאבידות וממשיך לדבוק במטרה - הוא ינצח בסופו של דבר].
כך גם בעבודת השם: אדם המבקש לעבוד את השם ולא ליפול בניסיונות ובפיתויי היצר יום-יום חייב להיות בשמחה, ובהיעדרה ייכשל וייפול שוב ושוב. לפיכך לא ייתכן שיאמרו ליהודי כי הצידה לדרך שלו בעולם היא להרגיש רשע. "תהי צדיק" ו"תהיה עצוב" אינם הולכים יחד - הדבר סותר את חלקה הראשון של השבועה, "תהי צדיק".
וכעת נבאר את הצד השני למטבע: שמא יאמר אדם שיש לו עצה לקיים את שתי ההוראות - להרגיש עצמו כרשע ועם זאת להרגיל את עצמו לשמחה, כך שהתחושה לא תשפיע על מצב רוחו - הרי זה מסוכן מאוד. משום שאדם החושב לעצמו "אני רשע, אך אין הדבר מעניין אותי ואני יכול לחיות עם זה" יהפוך באמת לרשע, וכשייכשל וייפול בפועל יאמר לעצמו: "הרי אני רשע וחי עם זה תמיד, אם כן מה בכך?".
וזהו המשך לשון של אדמוה"ז: "ואם לא יהיה רע לבבו כלל מזה" - "יכול לבוא לידי קלות חס ושלום", שיהיה קל דעת.
אחד משניים אפוא: אם יהיה לו מצפון ויהיה הדבר אכפת לו - יהיה בעצבות; ואם ירגיל עצמו שלא יהיה אכפת לו - יהיה באמת כזה.
שברון לבו של בעל תשובה:
ראוי להעיר: לכאורה, במקום להקשות על הגמרא במסכת נדה, יכול היה אדמו"ר הזקן להקשות כן על כל בעל תשובה. אדם שחטא ומחליט ביום בהיר אחד לחזור בתשובה, כיון שקולט לפתע שמעשיו אינם ראויים ואומר לעצמו: "עליי לשנות את מעשיי" - איזו תחושה יש לו בעשותו חשבון נפש זה? אדם זה יהיה לו כמובן רע על הלב ויהיה במצב רוח ירוד. אם כן, כל בעל תשובה נמצא במצב רוח ירוד, ולפי האמור זהו מצב שאינו טוב: או שיהיה שבור ולא שמח, או שלא יהיה אכפת לו, ולא ניתן ליישב בלב שתי הרגשות אלו. ואם כן יכול היה אדמוה"ז להקשות את שאלתו מכל בעל תשובה?
אך ההסבר פשוט: שברון לבו של אדם שחטא ומבקש עתה לחזור בתשובה הוא דבר טוב. אדרבה, "לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה" - זהו שברון שממנו יגיע לרוממות, לחרטה ולשלמות גדולה יותר. ואילו במסכת נדה אין ההוראה ניתנת לאדם שחטא וצריך להרגיש שברון לב על חטאיו, שאז השברון במקומו. ואם כן יפה הקשה אדמוה"ז ממסכת נדה.
לסיכום: בחלק זה למדנו על השבועה שמשביעים את הנשמה בטרם צאתה לעולם - "תהי צדיק ואל תהי רשע" - ובעיקר על הקושי שבהמשך "היה בעיניך כרשע". ראינו שאדמו"ר הזקן דוחה את ההבנה הפשוטה משתי סיבות: שהיא סותרת את המשנה "ואל תהי רשע בפני עצמך", ושהיא סותרת את הרגש האנושי הבריא - שכן תחושת רשע מביאה או לעצבות המבטלת את השמחה ההכרחית לעבודת השם, או לקלות דעת חס ושלום. עוד למדנו את ההבחנה בין שברון לבו של בעל תשובה, שהוא דבר טוב ומרומם, ובין ההוראה שבמסכת נדה שאינה עוסקת באדם שחטא.
בחלק הבא נעסוק בהוראת הגמרא כהמחשה - כיצד דברי חז"ל משמשים אמצעי להמחיש ולהוביל אל ההבנה הפנימית של מהות הנפש.