"חדר" המאתיים בהיכל היום-יום.
יום שלישי י"ב סיון ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, בהעלותך, שלישי עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ב בחודש, אומרים פרק ס"ו עד פרק ס"ח כולל.
תניא, ביום הזה מסיימים את פרק ג' ב"שער היחוד והאמונה". השיעור מתחיל במילה "וכדברים" בעמוד 156, ובאותו עמוד, בסיום הפרק, במילה "להקדים", מסתיים השיעור היומי.
בפתגם היומי שני עניינים: התייחסות לניסוח אמירת ברכת "שהכול", וכן פתגם. השורה הראשונה אומרת: "בברכת 'שהכל נהיה בדברו' - נהיה, היו"ד בקמץ ולא בסגול". אין אומרים "נהיֶה", אלא "נהיָה". מהי הנקודה כאן? בין הפוסקים ישנן דעות חלוקות כיצד לנקד את ברכת "שהכול": האם "נהיֶה" בסגול, או "נהיָה" בקמץ?
מהן הסברות בדבר? הדעות הסוברות שיש לומר בסגול, "נהיֶה", טוענות שניסוח זה מרמז על הווה הכולל עבר ועתיד; כלומר, ההשגחה האלוקית תמידית, והכול נהיה בדברו בכל עת ובכל רגע. לעומתן, יש דעות הסוברות שיש לומר "נהיָה" בקמץ, וכך הכריע גם אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך. ומה הסיבה? משום שכל הברכות תוקנו דווקא בלשון עבר; שכן כשאתה בא ליהנות עכשיו מהפרי, כבר בראו הקדוש-ברוך-הוא, וכשאתה בא ליהנות מן הלחם שאתה אוכל, כבר בראו הקדוש-ברוך-הוא — ולכן אתה מברך עליו בלשון עבר.
לזה יש התייחסות — ולא נאריך בזה כעת — בסימן קס"ז, שם מתייחס אדמו"ר הזקן לברכות שבהן, לכאורה, לשון עבר, מדוע אומרים "בורא" או "המוציא". יש שם התייחסות, שכן ישנה נקודה נוספת: צריך גם לשון עבר, וגם משתדלים שיהיה זה בלשון הפסוק. כדאי לעיין במקור שם בסימן קס"ז. על כל פנים, כאן מצטט הרבי את הכרעת אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך, שהברכה צריכה להיות ביו"ד בקמץ ולא ביו"ד בסגול.
עתה ישנו פתגם קצר, המופיע במכתב של הרבי הריי"צ מי"ז אלול שנת ת'. מכתב זה מופנה לחסיד רבי שניאור זלמן שמוטקין, שגר בוורשה באותו זמן. באותה תקופה יצא לאור ירחון בשם "התמים", ביטאון שהרבי הריי"צ הוציא לאור, ובו מאמרים שונים בענייני תוכן, ובאותן שנים הודפס בוורשה. הרבי הריי"צ כותב לחסיד הרב שמוטקין, שמעניין אותו יותר שיכתוב את דברי הביקורת שיש לו על הביטאון, מאשר דבריהם של אלה המהללים ומשבחים אותו.
ואז הוא מספר שם, שקיבל פעם מכתב מאביו, הרבי הרש"ב, ומציין את מעלת הביקורת — וזהו הפתגם הקצר. וכך הוא אומר: "אדוני אבי מורי ורבי [הרש"ב נ"ע] כותב באחד ממכתביו: אהוב את הביקורת, כי היא תעמידך על הגובה האמיתי". ביקורת היא דבר שיש לאהוב אותו — מדוע? כי היא מיישרת את האדם ומעמידה אותו על הגובה האמיתי, כך שהוא עומד במקום נכון וטוב, יותר מאלה המהללים ומשבחים כל העת, שאין בכך בהכרח כדי ליישר את מה שצריך תיקון. זהו תוכן הפתגם, ובו מסר משמעותי מאוד.
הקשר לסדר יד החזקה לרמב"ם: אנו נמצאים בימים האחרונים בספר טהרה. בפתגם של היום הקודם ראינו את הרמז להלכות הראשונות שבהלכות הטהרה — הלכות טומאת מת. ההלכות השניות שבהלכות הטהרה הן הלכות פרה אדומה. מה הקשר בין הלכות פרה אדומה לפתגם זה? יש כאן קשר מעניין בדרך רמז.
על שלמה המלך כתוב שרצה להבין את הכול, וכשהגיע לנושא פרה אדומה רצה גם כן להבינו, שהרי היה חכם מכל האדם. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: זה אינו ביכולתך, את זה אינך יכול להבין. וכפי ששלמה המלך אומר על עצמו: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". במילים אחרות, כאילו מעמידים עליו ביקורת: את זה אינך יכול, אין זה שייך אליך — ובסופו של דבר היא מעמידה אותו על הגובה האמיתי. גדלותו האמיתית של שלמה המלך היא בנקודה זו שלמעלה מטעם ודעת: שעם כל חוכמתך הגדולה, הגובה האמיתי הוא שתהיה קשור ותדע שדיני הקדוש-ברוך-הוא אינם בהכרח מוגבלים בהבנה ובטעם ודעת שלך. זהו הקשר, הרמז, שבין הפתגם להלכות פרה אדומה.