"חדר" המאה ושלושים בהיכל היום-יום.
יום שלישי א' ניסן, ראש חודש, ה'תש"ג.
בשורה הראשונה כותב הרבי: "כל החודש אין אומרים תחנון". נקודה זו, שאין אומרים תחנון בכל חודש ניסן, מופיעה כבר בשולחן ערוך, סימן תכ"ט; וגם אדמו"ר הזקן בסידורו, בשורות הכתובות לפני "למנצח" שבשחרית שבהן מונה את כל הימים שבמהלך השנה שאין אומרים בהם תחנון, מזכיר שאין אומרים תחנון בכל חודש ניסן. על כל פנים, הרבי מזכיר גם את נקודה זו, אף שכבר ידועה מן ההלכה.
לאחר מכן, בשורה הבאה: כידוע, במהלך שנים-עשר הימים הראשונים של חודש ניסן, שבהם הקריבו נשיאי ישראל את קורבנותיהם בחנוכת המזבח, נוהגים לומר בכל יום את פרשת הנשיא שהקריב את קורבנו באותו יום. וכותב הרבי: "אחר אמירת הנשיא אומרים ה'יהי רצון' הנדפס בסדור תורה אור". זהו ה"יהי רצון" שאומרים בסיום אמירת קורבן הנשיא, שבו מבקש יהודי מהקדוש-ברוך-הוא שכל האורות הקדושים הכלולים בשבט יאירו עליו. הדגש כאן הוא שאומרים אותו, ושאומרים את ה"יהי רצון" הנדפס בסידור "תורה אור" — שכן בסידור אדמו"ר הזקן המקורי אין ה"יהי רצון" הזה מופיע כלל. היכן הוא מופיע? בסידור "תורה אור", שהדפיס הרב לאוואוט, סבו של הרבי, בעל "שער הכולל", והוא שהכניס את ה"יהי רצון" לאחר פרשת הנשיא.
מהו החידוש באמירתו? מעניין שישנן עדויות, לפחות שתיים, שהרבי הרש"ב לא היה אומר את ה"יהי רצון" הזה. עדות אחת היא מה שכותב הרב חיים נאה בספרו, שכתב לו החסיד המפורסם רבי אלתר שמחוביץ: במכתבו כותב שהוא עצמו שמע פעם בסעודת שבת, כשישב עם הרבי הרש"ב, שהרבי הרש"ב אמר לו במפורש שאין אומרים את ה"יהי רצון" שלאחר פרשת הנשיא. כלומר, יש בידינו עדויות שהרבי הרש"ב לא היה אומר זאת.
ואף על פי כן, הכניס הרבי ב"היום-יום" שאת ה"יהי רצון" כן אומרים. הרבי אף כתב על כך לרב לנדא, לאחר שהעיד לו שהרבי הרש"ב לא היה אומר, וכתב לו: "תדע לך שהנהגה זו, כמו כל ההנהגות שב'היום-יום', הכנסתי על פי הוראה שקיבלתי מהרבי הריי"צ, והרבי הריי"צ ראה את כל ההנהגות לפני ההדפסה ואישר אותן". הרבי אף מעיד שראה כמה וכמה פעמים את הרבי הריי"צ אומר את ה"יהי רצון" שלאחר אמירת הנשיא, ולכן מכניסו כהנהגה הנדרשת מחסידי חב"ד לומר.
מעניין שלרב חיים נאה היה מדור בעיתון "המודיע" בזמנו, שבו כתב עניינים שונים של הנהגות והלכות. יש מכתב שכותב אליו הרבי בשנת תשי"ד, שבו כותב שנקלע לידיו עיתון "המודיע" וראה את הכתבה שכתב על נושא אמירת הנשיא וה"יהי רצון", ומעיר לו שמן הראוי היה להכניס בכתבה את ההנהגה שב"היום-יום". הרבי כותב שלאחר שהוא יודע שיש הוראה מהרבי הריי"צ לומר זאת, היה עליו לכתוב זאת באופן ברור, כדי שהחסידים יידעו שאומרים זאת, ולא יהיה מצב שבין החסידים יהיו כאלה שאומרים וכאלה שאינם אומרים, אלא תהיה זו הנהגה קבועה שהכול אומרים. יש גם ביטוי של הרבי, המופיע בשבת פרשת תזריע תשמ"ט, באחת ההערות, שכותב שמצווה לחזק מנהג זה שיאמרו את ה"יהי רצון".
על כל פנים, זה הדגש שבמנהג המופיע כאן. הרבי מוסיף "וגם כהנים ולוים אומרים אותו", כפי שנראה מיד בפתגם עצמו. מהו החידוש בכך? הרי ב"יהי רצון" אומרים בכל יום את קורבנו של נשיא אותו יום; וכהן או לוי הרי יודע שאינו משבט ראובן ולא משבט שמעון, אלא משבט לוי, ושבט לוי אינו מופיע כלל בשנים-עשר קורבנות הנשיאים. אם כן, מה לכהן וללוי לומר את ה"יהי רצון", שבו מבקשים שיאירו עליו אורות אותו שבט? הוא הרי יודע שהוא משבט לוי. אף על פי כן, כפי שנראה מיד את הסיבה, כהנים ולויים גם הם אומרים את ה"יהי רצון".
שיעורים: חומש, תזריע, שלישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, א' בחודש, מתחילת התהילים מפרק א' עד פרק ט' כולל.
תניא, ממשיכים את פרק ל"ט. השיעור מתחיל מהמילים "אך מ"מ" שבעמוד נ"ג, ומסתיים במילים "ליודעי ח"ן", אף הוא באותו עמוד, עמוד נ"ג.
בפתגם היומי חוזר הרבי ומחזק את מה שכתב קודם בהנהגות א' ניסן, ומספר: "אאמו"ר [אדוני אבי מורי ורבי, הרש"ב נ"ע] צוה לגיסו הרב משה הורנשטיין הכהן לאמר ה'יהי רצון' שאחר הנשיא" — הרבי הרש"ב ציווה לגיסו לומר את ה"יהי רצון". כאן מעניין שהרב לנדא, שהעיד בעצמו שהרבי הרש"ב לא היה אומר את ה"יהי רצון" שלאחר אמירת הנשיא, כשראה שכתוב ב"היום-יום" שהרבי הרש"ב ציווה לגיסו לאומרו, הסביר זאת כך: מאחר שגיסו של הרבי הרש"ב, הרב הורנשטיין, לא היה מגזעם של אנ"ש ולא נהג במנהגי חב"ד, לכן אמר לו הרבי הרש"ב לומר את ה"יהי רצון", אך אין זה בהכרח שכולם צריכים לאומרו. אולם כפי שראינו, הרבי אומר שאכן זו הנהגה שאנו צריכים לנהוג כמותה ולומר את ה"יהי רצון" הזה.
גיסו של הרבי הרש"ב היה כהן, ואף על פי כן אמר לו לומר את ה"יהי רצון", אף שבו יש התייחסות בכל יום לשבט, וכהן הרי יודע מאיזה שבט הוא. כאן בא ההסבר: "ואמר לו כי אפילו כהן ולוי צריך לאמרו כי זה שייך לעיבור". דהיינו, כפי שמופיע גם בתחילת התניא, לפעמים מתעברת באדם נשמה נוספת כדי להוסיף לו חיות בעבודתו. אף שהוא שייך לנשמה מסוימת ויש לו כוח קבוע משלו, לעתים מתעברת בו נשמה משבט אחר כדי שיהיה לו כוח נוסף בעבודת ה'. וכשיהודי אומר את ה"יהי רצון", הדבר מסייע לגלות את שייכותו לאותו שבט של אותו יום. כך שאף שהוא יודע בוודאות שהוא משבט לוי, ייתכן שמתעברת בו נשמה משבט ראובן, ולשבט ראובן יש אורות גבוהים מיוחדים; וכך הוא, למרות שהוא משבט לוי, יכול לקבל גם את האורות הגבוהים משבט ראובן, וכן משבט שמעון וכדומה.
ומהו הפירוש "אם אני עבדך"? הרי "אם" זה שייך לעיבור, ולכל אחד מתעברת נשמה מכל השבטים; לכאורה היה צריך לומר זאת בלשון ודאית, ולא "אם" אני עבדך משבט פלוני, שהרי לכל אחד יש שייכות לאותו שבט. מעניין שהרבי התייחס לכך בשמחת-תורה תשמ"ב, ודיבר באריכות: אם אדם בא ואומר "אם" אני שייך, אני מבקש — אין זה מתאים שיבוא כך בכל יום. משל למלך בשר ודם המחלק דבר-מה לקבוצה מסוימת: לא ייתכן שתבוא אליו ביום הראשון ותאמר "אם אני שייך לקבוצה זו, אבקש לקבל", ותשוב ותבוא למחרת ותאמר שוב "אם אני שייך היום, גם אני רוצה לקבל", ותבוא שוב ביום השלישי — אף אחד לא ינהג כך כלפי מלך בשר ודם, אלא יבוא רק בפעם הראשונה. אם כן, כיצד ייתכן שיהודי יבוא אל הקדוש-ברוך-הוא בכל יום, ויפנה לדרגות המוזכרות ב"יהי רצון", ובכל יום יאמר "אם אני שייך, תן לי"?
הרבי הסביר: מכאן הוכחה שאין אתה בא בלשון "אם" של ספק, אלא באמת יש לך שייכות. אלא מאי, אם שייכותך גלויה ואתה שייך לאותו שבט באמת — הכוחות שתקבל יהיו רציניים ופנימיים יותר; ואם שייכותך היא רק בדרך של עיבור, בשייכות כללית — גם תקבל, אך ברמה אחרת. עצם הבקשה מעוררת את שייכותך לאותו שבט הקיימת בצורה נסתרת, ופועלת שאכן, בעזרת השם, יימשכו לך ההארות הללו. אם כן, למסקנה בוודאי שצריך לומר זאת, וכל אחד — בין אם יודע מאיזה שבט הוא ובין אם לאו — מקבל בכל יום מכל השבטים כולם; וזו הבקשה: לקבל את כל ההארות וכל הכוחות.