"חדר" הארבע מאות ושישים בהיכל היום-יום.
יום חמישי א' אייר, ב' דראש חודש, ט"ז לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, קדושים, חמישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, א' בחודש, אומרים את הפרקים הראשונים, מפרק א' עד פרק ט' כולל.
תניא, פרק מ"ד. השיעור היומי מתחיל בעמוד 126 במילים "והנה ב'", ומסתיים בדף ס"ד במילים "אהבת עולם".
הקטע שלפנינו מופיע בהתוועדות שאמר הרבי הריי"צ בחג השבועות תש"ב. בשיחה שם הוא מתאר הזדמנות מסוימת שבה נערכה ההתוועדות שעליה מדובר בפתגם. הוא מספר ברקע, שבשנים תרנ"א-תרנ"ג היה סדר בליובאוויטש שלאחר הפסח היו יוצאים להבראה; וכיצד התבטאה יציאה זו? היו יוצאים למרפסת הבית לנשום אוויר ויושבים שם — זו היתה ההבראה.
הוא מספר שבאחת ההתוועדויות, שבה ישבו הרבי הרש"ב ועוד חסידים, נכח גם הרבי הריי"צ, שהיה אז ילד כבן אחת-עשרה או שתים-עשרה. היה לו מלמד, ושמו רבי ניסן המלמד, והוא נכח שם עם עוד חסידים. רבי ניסן המלמד סיפר בשם חמיו, רבי פסח המלמד, שהוא שמע מאביו, רבי אברהם המלמד, שהיה מחסידי אדמו"ר הזקן. נמצא, איש מפי איש — הוא מפי חמיו, מפי אביו.
ומה תיאר? זהו הפתגם הנלמד היום. וכך נאמר: "סיפרו פעם לפני אבא [כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע]" — הרבי הריי"צ אומר שאמרו לפני אביו, הרבי הרש"ב. הדבר היה בהתוועדות בימי ספירת העומר, לאחר הפסח, באחת השנים תרנ"א-תרנ"ג, שבהן היו יוצאים לנופש במרפסת.
ומה נאמר שם, בשם רבי אברהם? "חסידיו של רבינו [הזקן] היו סופרים תמיד". והוא הסביר את פירוש הדבר שהיו סופרים תמיד — שהיו מייקרים כל רגע וסופרים אותו, כשם שילד סופר את הממתקים שיש לו; כל רגע היו סופרים.
ומתאר הרבי הריי"צ: "הפתגם מצא מאוד חן בעיני אבא" — שחסידי אדמו"ר הזקן היו סופרים תמיד. "ואמר" — ואז הגיב הרבי הרש"ב על מה ששמע: "כך הוא ענין העבודה - השעות צריכות להיות ספורות, ואז הימים ספורים". כלומר, אם השעות ספורות, ממילא גם הימים ספורים; שכן לכל שעה יש משמעות, וממילא גם לכל יום, שהוא מקבץ של כמה שעות, יש את משמעותו.
"כאשר עובר יום - צריך לדעת מה עשה ומה עליו לעשות עוד" — משעובר היום צריך האדם לדעת מה פעל היום, ומה עליו לפעול למחר. משהימים והשעות ספורים, יש לכל יום משמעות, והאדם יודע מה עשה ולקראת מה הוא הולך. "ובכלל צריך לראות שהמחר יהיה יפה הרבה יותר מהיום".
[דרך אגב, הפתגם מופיע כאן בא' אייר, והמחר של א' אייר הוא ב' אייר — שבספירת העומר הרי הספירה של ב' אייר היא "תפארת שבתפארת", היפה שביפה. הוא אומר שצריך לראות שהמחר יהיה יפה יותר מהיום, וזהו המחר — תפארת שבתפארת.]
את הפתגם סיפר הרבי הריי"צ בתש"ב, על דבר שאירע חמישים שנה קודם לכן, בתרנ"א-תרנ"ב. וכעבור שלושים שנה, בחג השבועות תשל"ב, חזר הרבי על פתגם זה, ואמר "ויהי בשלושים שנה", וחזר שוב על כל הסיפור.
הרבי הוסיף הדגשה בעניין: כשאדם סופר דבר, יש לכך משמעות — סימן שהדבר חשוב לו. ואמר הרבי, שכאשר סופרים זמן, משמעותי הדבר הרבה יותר מספירת כסף או ספירת חפצים. כשאדם סופר חפצים או כסף — דברים שיש לו — הוא סופר משום שיש בזה חשבון: לדעת כמה יש, אם חסר, ומה אפשר להוסיף. אך כשאדם סופר זמן — הרי אין הוא יכול לשנות את הזמן; הזמן אינו תלוי בו, אי אפשר להוסיף עליו או לגרוע ממנו. וכשסופר את הזמן, זה מראה עוד יותר שהוא מייקר אותו ושהדבר חשוב לו — לא מפני חשבון של "כמה יש", אלא מפני שהדבר יקר וחשוב לו.
עוד הדגיש הרבי, שבספירה יש משמעות: כפי שאני סופר את היום, כך ייראה המחר, וכך תיראה התקופה הבאה. והביא דוגמה מספירת העומר — שאם אדם מפסיק לספור יום אחד, שוב אינו יכול לספור בברכה בימים שלאחר מכן, שכן איבד את הרצף. בספירה, התנהגות האדם ויוקר הזמן שהוא מעניק לו נוגעים לכל המשך זמנו.
אדם הרוצה להגיע בימי זקנותו למצב משמעותי בחיים אינו יכול לומר "כשאגיע לזקנתי ולפנסיה, אז אתחיל לשים לב מה קורה איתי"; אם לא ייקר את זמנו בצעירותו, לא יצטבר דבר שיעניק משמעות לימיו בזקנתו. שכן אם רוצים שתהיה משמעות לזמן בהמשך, הספירה נוגעת מן הרגע הזה, וכך בונים את כל המשך הזמן. זו נקודה שדיבר עליה הרבי בתשל"ב.
נסיים בנקודה מעניינת. ספירת העומר החלה כבר בניסן, והרבי בחר להכניס את הפתגם הזה של יוקר הספירה דווקא בא' אייר, אף שאנו נמצאים בספירת העומר כבר מן הפסח. ידוע מן השיחות, שאף שסופרים ספירת העומר בניסן ובסיוון, החודש העיקרי שמהותו ספירת העומר הוא דווקא אייר; שכן בניסן אין סופרים את כל החודש אלא רק מן הפסח, ובסיוון אף הוא רק עד חג השבועות. החודש היחיד שבכל ימיו, לאורך כל החודש, יש בו מצוות ספירת העומר, הוא אייר.
לפיכך, מיד עם הכניסה לחודש אייר, בא' בו — החודש שעניינו הספירה — בא הפתגם הזה, עד כמה הספירה היא דבר משמעותי וחשוב, וכמה היא, כלשון הרבי הרש"ב, כל עניין העבודה.