"חדר" המאה עשרים ותשעה בהיכל היום-יום.
יום שני כ"ט אדר שני ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, תזריע, שני, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ט בחודש; כיוון שבחודש זה אין ל', אומרים בכ"ט את שיעורי התהילים גם של כ"ט וגם של ל', ולכן זה מפרק ק"מ עד סוף התהילים, פרק ק"נ.
תניא, ביום הזה ממשיכים פרק ל"ט. השיעור מתחיל מהמילים "בגני צמצום", שבעמוד 104, ומסתיים בעמוד נ"ג במילה "עבודתם".
מקורו של הפתגם היומי במכתב שכתב הרבי הריי"צ בד' מנחם-אב תרצ"ו. במכתב זה, מכתב ארוך, הוא מצטט שיחה שאמר אביו, הרבי הרש"ב, בשמחת תורה תרנ"ד. נצטט תחילה את הפתיח, ואחר כך נראה את המשך הדברים שבפתגם היומי.
וכך אמר הרבי הרש"ב בשמחת תורה: "עכשיו זה 'עת חדווה' למעלה" — עתה זהו זמן של שמחה למעלה. הקדוש-ברוך-הוא שמח עם הבנים הסמוכים על שולחנו; התורה היא בתו של הקדוש-ברוך-הוא, והיא מאורסת לעם ישראל, כמו שכתוב "מורשה קהלת יעקב", וכידוע שחז"ל מסבירים ש"מורשה" הוא מלשון מאורסה.
וכאשר היהודים מאורסים עם התורה, נקראים הם "סמוכים על שולחן אבא". מהי הכוונה "סמוכים על שולחן אבא"? שהאב נותן לבנו הסמוך על שולחנו את כל צרכיו. וכן הקדוש-ברוך-הוא אומר לעם ישראל "ונתתי גשמיכם"; מהי הכוונה "ונתתי גשמיכם"? הקדוש-ברוך-הוא אומר: אני אתן לכם את הגשמיות שלכם, ואתם, בניי היקרים, תהפכו את הגשמיות לרוחניות. זו ההקדמה, וההמשך הוא בפתגם היומי.
וכפי שנאמר בפתיח: "באחת ההתוועדויות אמר אאמו"ר [הרש"ב] הקב"ה ברא את העולם וכל הדברים הגשמיים מאין ליש, וישראל צריכים להפוך את ה"יש" ל"אין"; את הגשמיות לרוחניות"; עלינו לקחת את העניינים הגשמיים ולהופכם לעניינים רוחניים.
מהי הכוונה, וכיצד עושים זאת? כפי שדיבר הרבי בנקודה זו בשיחת שבת ויצא תנש"א, שכל המטרה בירידה העצומה הזו, שהקדוש-ברוך-הוא הוריד את סדר ההשתלשלות וברא עולם גשמי, שיש בו עולמות והסתרים וכו' — הכול כדי שיהודי יתגבר על כל העולמות וההסתרים הנגרמים מן החומריות והגשמיות של העולם, ויקים בית יהודי דווקא בעולם הגשמי.
הרבי הזכיר את הלשון שנאמר על יעקב אבינו, שמיטתו שלמה — שהיה בחרן, במקום אצל לבן הארמי, ודווקא שם היו כל בניו שלמים. זו עבודתו של יהודי: להיות בתוך העולם הגשמי, בתוך העולמות וההסתרים, ובקיימו תורה ומצוות בעולם הוא מגלה את אור נשמתו ופועל להפוך את הגשמיות לרוחניות.
נמשיך בפתגם. מסיים הרבי הרש"ב ואומר, שהעבודה היא "העבודה שבהפיכת גשמיות לרוחניות, ואת הגשמי לעשות כלי לרוחניות" — להפוך את הגשמי לכלי המסוגל להכיל את העוצמה הרוחנית. לכאורה זו עבודה גדולה ומשימה לא פשוטה.
ואומר הרבי הרש"ב: "זוהי חובת גברא, בזה מחוייב כל אחד ואחד בפרט". אין הפירוש שעם ישראל בכללותו יעשה זאת, אלא זו עבודה אישית של כל אחד ואחד. אין מי שיכול לומר "הדבר ייעשה על ידי הכלל, ואם אני לא אעשה — לא ישתנה דבר". לא כך, אלא זו "חובת גברא", חובה אישית המוטלת על כל אחד; כל יהודי, באופן אישי ופרטי, מחויב לבצע עבודה זו, ואין מי שיכול לומר "אני פטור מן העניין". זו תכלית הכוונה. בזה מסתיים הפתגם.
[בהמשך המכתב יש עוד המשך למה שהכריז הרבי הרש"ב סביב אותה נקודה, והרחיב בזה מאוד. כדאי לראות את המכתב במקומו].
לסיום, הפתגם היומי ברצף העניינים הקשורים לסדר ספרי יד החזקה לרמב"ם. בכל הימים הקודמים אנו נמצאים בספר זרעים, והגענו כבר להלכות האחרונות. עד כה ראינו פתגמים הקשורים להלכות כלאים, מתנות עניים, תרומות ומעשרות, מעשר שני ונטע רבעי, וביכורים — זה היה בפתגם הקודם.
הגענו להלכות האחרונות המסיימות את ספר זרעים — הלכות שמיטה ויובל. מה הקשר בין הפתגם להלכות שמיטה ויובל? בשתי ההלכות האחרונות ממש בסוף הלכות שמיטה ויובל אומר הרמב"ם: שבט לוי לא זכה בנחלה בארץ ישראל, מפני שהקדוש-ברוך-הוא הבדילו לעבוד את ה', והוא רוחני ואינו צריך לחיות בחומריות העולם.
והרמב"ם ממשיך: ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש — כפי שהיה כתוב כאן בפתגם, "כל אחד ואחד". וכלשון הרמב"ם: "כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו" — כל אדם המחליט להיבדל ולעמוד לפני ה', שאינו מונח בחומריות העולם אלא משתמש בה לאלוקות ורוצה להיות קשור לקדוש-ברוך-הוא — "הרי זה נתקדש קדש קדשים", והרי הוא כשבט לוי. כך מסיים הרמב"ם את הלכות שמיטה ויובל.
וזהו בעצם תוכן הפתגם היומי, שהעבודה בחומריות העולם היא להיות יהודי המסוגל להפוך את הגשמי לכלי לאלוקות. אלא שהרמב"ם אומר "כל איש ואיש" בלשון "נדבה רוחו", ואילו כאן הלשון מחייבת הרבה יותר — "מחוייב כל אחד ואחד"; אין זה עניין של התנדבות, אלא חובה המוטלת על כל אחד ואחד להפוך את הגשמיות לכלי לרוחניות.